יוני שטבון עזב את מפלגת הבית היהודי. לא ממש הפתעה, אבל נראה שרבים בציונות הדתית גם לא ממש מצטערים על כך. ניתן להבין את פרצי השמחה הכבושים, כי שטבון היה אופוזיציונר עקשן ולמען האמת גם קצת מעצבן, אבל דבר אחד אמור להטריד את כולנו, ליברליים כחרדלי''ם - איך ייתכן שדרוזי, נוצרייה, שובל של חילונים ושרשרת של ליברליים, מוצאים את עצמם במפלגת הציונות הדתית, אך קצין צה''ל, שלבושתו המרובה הוא מקורב ל'אויב האמתי' של הציונות הדתית ה'שפויה' - ישיבת הר המור - לא מוצא את עצמו במפלגת האם שלו?
איך הגענו למצב שכל מי שאי פעם ראה את השם שלו מופיע בעיתון כלשהו, מרגיש שהוא בשל לרוץ לפריימריז, אך כשחבר כנסת תורני, שלא מוכן לקיצוץ של 50% בתקציבי האברכים, מתנגד לאות קין פלילי על לומדי תורה ומאמין, אוי לאוזניים, במושג 'המיושן' דעת תורה, עוזב את המפלגה, התחושה היא 'ברוך שפטרנו'? האם אין כאן הוכחה נוספת שהליברליות של הליברליים מכילה עולם ומלואו, ממחללי שבת ועד נוצרים, אך היא סגורה לחלוטין מפני השמרנים?
מה זה אומר עלינו כחברה, אם רבים מאתנו מרגישים יותר בנוח עם חילוני כמו דני דיין מאשר עם בוגר 'הר המור'?
כמובן שניתן להאשים את הר המור באינסוף האשמות, אך השורה התחתונה היא שהמציאות הקיימת, בה חילונים וגויים נוהרים למפלגה והחרדלי''ם נדחקים ממנה, מחייבת את כולנו לעשות חשבון נפש על עצמנו, על הזהות הציונית דתית שלנו. על המשקל של שני חלקי המקף. על המסר, הסמוי והגלוי, שקיבל יוני שטבון מהציונות הדתית.