"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". כולם מכירים את פרטי הסיפור. כשגורש בר קמצא בבושת פנים מסעודתו של בעל הבית, אמר: "הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך"
סיפור מוכר? טריוויאלי? זהו שלא. המסקנה טרם הופנמה ועודנו בסוג של גלות. יש לספרו שוב ושוב לפרטיו. מה שהקפיץ את בר קמצא היה שתיקת הכבשים של חכמי ישראל שלא מיחו בידי בעל הבית.
הלקח לא נלמד.
כך אני מרגישה בימים שבהם נערך אירוע בצפון הכולל התוועדות עם הרב מוטי אלון- אירוע בחסות המועצה המקומית "מגדל" ובתמיכה של אנשים חשובים ויקרים בציונות הדתית. אין המדובר באירוע בסלון בבית פרטי.. ואני תוהה: מה השדר המועבר לנפגעים ולנפגעות מוחלשים בתוך הציבור הדתי לאומי? היכן האחריות הציבורית של החברה? הרי סביר ביותר שיש ברגעים אלו מקומות בהם מישהו פוגע ואחר נפגע.
התחושה האמורה מתעצמת שעה שיו"ר סיעת הבית שלי, הבית היהודי, נתפס בקלקלתו וכל שנעשה הוא פרישתו מלשמש כיו"ר סיעת הבית היהודי. בעיני אין די בכך. יש לי קושי רב גם עם כהונתו "רק" כחבר כנסת המייצג אותי ואת עולם הערכים שלי. מאוד התחברתי לדבריה המאופקים של שרת המשפטים איילת שקד אתמול שהזכירה לכולם שמדובר בדיני נפשות ויש להיזהר מהכרעות ללא בדיקה יסודית. זה ודאי נכון. ליבי גם על מעגלי נפגעים ונפגעות נוספות הקרובים למי שלכאורה מואשם בפגיעה. אך, לרגע אסור לשכוח את החובה הציבורית, החברתית והדתית להגן על הצד שנפגע ישירות ממעשי עוולה. מסר אחד חייב להיות מועבר בצורה בהירה והוא שמעשים מעין אלו לא יעברו בשתיקה, או לפחות לא יהיה להם מקום בהנהגת הציבור. גם אם נניח שבמקרה הספציפי מעורבים מניעים זרים ובעייתיים בפרסום, האמירה הברורה חיונית גם לשם הגנה על נפגעים פוטנציאלים.
אין זו סמכותנו לשמש שופט וגם לא תליין. אולם, משהמעשים לא הוכחשו לא אסתפק בבקשה שפורסמה הבוקר בשם חבר הכנסת מגל לפיה : "הודעתי כי אפסיק כעת לכהן כיו"ר סיעת הבית היהודי ואפעל כחבר כנסת למען עם ישראל.. אני מקווה שהציבור ימצא בליבו את האפשרות לתת לי את ההזדמנות לתקן את דרכי ולשרתו נאמנה". צר לי. אני , ואני מקווה שעוד רבים כמותי , מוותרים בעת הזאת על שירותיו.
יתר על כן, אוסיף דבר מה שאולי איננו "פוליטיקלי קורקט": אף שאין להוריד כהוא זה מאשמתו של מי שפוגע באחר, גם לחברה ולסביבת העבודה יש אחריות על הפגיעה שהתרחשה. האחריות החברתית מחייבת לדאוג שמקומות העבודה יהיו נקיים מהטרדות. כבר לפני שנים הוכרו בארה"ב ההשפעות החמורות של "אוירה עוינת" ורוויית מיניות במקום העבודה. אף המחוקק הישראלי נתן על כך דעתו . אך, כמו בסיפור הקדום על בר קמצא- המסר טרם הופנם. סביבה בה מקובל ו"מצחיק" להתייחס לאשה כאל חפץ מונעת מנשים להתייחס לעצמן בכבוד אנושי מינימלי ולהתקדם ולפרוץ את "תקרת הזכוכית".
חובה שלנו כאנשים דתיים, חובה תורנית, להוקיע בפה מלא ולא בגמגום תופעות פסולות אלו. זאת לא רק ממקום שמבקש להרים את רמת המוסריות באופן כללי, כי אם גם ממקום שמחייב הגנה על הקבוצות המוחלשות באוכלוסייה שנפגעות מהתנהגויות הנחשבות במקומות מסוימים כ" חופשיות" ולגיטימיות.
למען הגילוי הנאות אציין שאני חברה בפורום "תקנה" ובצוות ההיגוי של פורום הנשים בבית היהודי. דווקא מהמקום הזה ומתוך עיסוק רב שנים בתחומי משפט פלילי וזכויות נשים ומתוך מודעות לתת דיווח שקיים בתחומים רגישים אלו, חשתי שלא אוכל לשתוק.
ללא התייחסות רצינית לתופעות חברתיות פסולות לא נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אין צדיק בארץ שלא יחטא. אולם, כשציבור שותק או נוהג בסלחנות - החטא הופך מחטאי היחיד לחטא חמור של הציבור הדומם.