את ליל שבועות השנה לא העברתי בלימוד בבית הכנסת או בבית המדרש, אלא בשכיבה במיטה. למחדל הזה היה לי נימוק משכנע: ביום ראשון זכיתי לתרום כליה.
נראה שבזמן האחרון מתחזקת המודעות לאפשרות של הצלת חיים באמצעות תרומת כליה. יותר ויותר סיפורים על תורמים אלטרואיסטים, המעניקים את כלייתם לאדם שאינם מכירים, מתפרסמים בכלי התקשורת. במידה רבה זה בזכות עמותת מתנת חיים, והרב ישעיהו הבר העומד בראשה. כמו רוב האנשים, הרעיון לתרום כליה לא עלה כלל בדעתי, עד שנחשפתי למודעות שפרסמה העמותה בעלוני השבת. התגובה הראשונית והטבעית היתה להתעלם ולהמשיך הלאה - כי מה לי ולתרומת כליה? למה לי להכניס את עצמי לסיפור כזה? אני הרי לא איזה צדיק או קדוש מעונה, שמקריב את עצמו לטובת הזולת. אבל מרגע שנכנס הרעיון לראשי, התחילה במקביל גם לנקר השאלה: למה בעצם לא? למה לא לתרום? האם הצלת חיים היא דבר כה פעוט, שאפשר פשוט להתעלם ממנו?
בירור בנושא העלה שהניתוח המדובר הוא פשוט יחסית, וכרוך במעט מאד סיכון - לא יותר מאשר נסיעה שגרתית ברכב, או חציית כביש. כל המחקרים מראים שאין לתרומת הכליה השפעה שלילית לטווח הרחוק, ושלאחר תקופת התאוששות קצרה יכול התורם להמשיך את חייו כרגיל. למעשה, יש אנשים שנולדים עם כליה אחת, וחיים שנים רבות באושר בלי להיות מודעים לכך כלל. הסיכון למחלות כליה אינו גדול יותר, שכן רוב המחלות הללו תוקפות ממילא את שתי הכליות; ולעומת זאת, התורם ובני משפחתו נמצאים בראש רשימת הזכאים לתרומה, במקרה וחלילה יזדקקו לכך בעתיד. אין ספק שרובנו היינו מוכנים לבצע קורבן כזה עבור הצלת חייו של בן משפחה או חבר קרוב. אז אם כן, למה לא עבור סתם יהודי שזקוק לכך?
מספר החולים בארץ הזקוקים לתרומה אינו גבוה - כאלף סך הכל. אין צורך בהתאמה נדירה או מיוחדת לצורך ההשתלה. כל מה שצריך הוא קצת מודעות ורצון טוב. לא תמיד נמצאים קרובי משפחה מתאימים, ותרומות מהמתים גם הן לא מספיקות. אותם חולים נידונו לסבל בלתי פוסק, לטיפולי דיאליזה ממושכים, לפגיעה קשה בבריאות, בפרנסה ובחיי המשפחה, ואף לסכנת חיים. לא לכל החולים והסובלים בעולם אנו יכולים לעזור; אבל כאשר אנו כבר מסוגלים לכך, האם אנו יכולים לעמוד מנגד בשקט, מתוך ידיעה שיכולנו להציל חיים ולשים קץ לסבל הזה?
אם בתחילה חשבתי שתרומת כליה זה משהו כמו תרומת דם - באים, תורמים והולכים הביתה - התברר לי במהרה שמדובר בתהליך ארוך ומורכב, שבמקרה שלי נמשך כשבעה חודשים, מהרגע בו התקשרתי למתנת חיים ועד ליום הניתוח. יש לעבור כמה סדרות של בדיקות, וכמה וועדות רפואיות הבוחנות את כשירותו הגופנית והנפשית של התורם. במשך כל הזמן הזה, ממשיך החולה כמובן לסבול ולהיות נתון בסכנת חיים. כיוון שכך רצוי להזדרז ולהתחיל בהקדם האפשרי.
אבל גם אם התהליך הבירוקרטי נגרר קצת יותר מדי, הרי שביום ראשון האחרון זכיתי סוף סוף להגיע לקו הסיום, כאשר במהלך הניתוח הועברה כלייתי לבחור כבן גילי, שלא הכרתי קודם; בחור שמצבו הרפואי היה קשה מאד, ושבעקבותיו גם נמנע ממנו להקים משפחה עד כה. כולנו מתפללים שהכליה החדשה תיקלט אצלו כראוי, ותאפשר לו לקבל את חייו מחדש.
הימים הראשונים אחרי הניתוח הם קשים ולא פשוטים, אבל הם עוברים במהירות. בחסדי ה', התאוששתי מספיק כדי להשתחרר בערב החג, ומצבי הולך ומשתפר. אין לי ספק שזהו מחיר שראוי לשלם אותו כדי להעניק חיים. גם לידה כרוכה בכאבים ובסיכון, ואיננו חושבים לוותר עליה בשל כך. לתרום כליה זה לא כל כך שונה מללדת; כל מה שצריך הוא לעשות סוויצ' קטן בראש, ולומר לעצמנו שאנחנו יכולים. המצווה הגדולה והסיפוק שבעקבותיה, בהחלט מצדיקים את הקושי.
את הדברים הללו אני מפרסם לא כדי לשמוע דברי שבח ומחמאות, אלא כדי לעורר את המודעות. לתרום כליה זו החלטה שדורשת מחשבה וכובד ראש, תוך שיתוף המשפחה והסובבים, ולא כל אחד אכן מתאים לכך; אבל רבים מאיתנו יכולים לעשות זאת. אם בעקבות הדברים הללו ייכנס אפילו קורא אחד לאתר של מתנת חיים (http://www.kilya.org.il), ואולי בסופו של דבר יעשה את הבחירה החשובה הזו - והיה זה שכרי.
לאתר של משה רט: www.mysterium.co.il