קראתי את השיר החדש של עמיר בניון (או לפחות את הפזמון ואת הבית שפורסם באתרי החדשות). ואני באמת לא מצליח איך אפשר ללמוד ממנו שהוא מסית נגד כל ערביי ישראל, או שהוא סובר שכולם חלאות אדם.
השיר מתאר ערבי אחד, אחד ויחיד, שהוא אזרח ישראל, והוא גם מחבל. את הערבי הזה עמיר בניון מכנה חלאת אדם. (מישהו חולק על כך?). עמיר בניון לא אמר שום דבר על כל שאר הערבים. הוא דיבר על ערבי מסוים. והוא לא דיבר באויר, הלא הכל יודעים שישנם ערבים כאלה.
על הערבי הזה, ערבי ישראלי שרוצח יהודים כדי לסייע להביס את ישראל, עליו אמר עמיר בניון שהוא חלאת אדם. ואם יש גורמים שחושבים שכאשר אומרים על הערבי הזה שהוא חלאת אדם, אמרו על כל ערביי ישראל שהם חלאות אדם, הרי שעל ראש הגנב בוערת הכאפיה.
איך אפשר להסביר את התופעה
מה אפוא גורם לאנשים חכמים לשמוע את השיר בלי להקשיב לו? מה גורם לאנשים חכמים להעיר הערות לא רלוונטיות?
אציע כאן שני הסברים:
א. כפי שאמרתי לעיל: על ראש הגנב בוערת הכאפיה. הכל יודעים שיש במזרח התיכון מלחמה בין העם היהודי לעם הערבי, והכל יודעים שרוב ערביי ישראל מזדהים המלחמה הזאת עם בני עמם. וזה טבעי ונורמלי. טבעו של אדם להזדהות עם בני עמו, במיוחד בעת מלחמה. אבל יש עובדות שאנשים אוהבים להתעלם מקיומן. וביתר שאת במקרה הזה, משום שבעולם שבו אנו חיים לא מתייחסים בכבוד למי שמאמין שיש במזרח התיכון מלחמה בין היהודים לערבים. זה נחשב פרימיטיבי. מקובל לחשוב שאם צבעת בכחול את תעודת הזהות של פלוני, שינית באותה הזדמנות גם את הזהות שלו. ואנו נוטים לא לאהוב את מי שמזכיר לנו שהעובדות ממאנות להתנהג לפי התיאוריות.
ב. בקרב מעצבי דעת הקהל במדינת ישראל, יש קבוצה די משמעותית שהצליחה להפחיד עד מוות את כל המערכת הפוליטית. פוליטיקאים חיים באימה ופחד שמא יאמרו עליהם שהם גזענים. השאיפה של כל מיני אנשים להוכיח שהם לא גזענים, כבר הפכה לאובססיה שאינה קשורה למציאות. לכן, כאשר מישהו מעז למתוח בקורת על ערבי (ובפרט אם חלילה הבקורת מוצדקת), נתקפים כל הפוליטיקאים באובססיה להתנער מאותו אדם, ולהוכיח קבל עם ועולם שהם לא גזענים. המציאות לא חשובה, העיקר שלא תדבק בי התוית הנוראה.
יהא ההסבר אשר יהא. כדאי להתבונן במציאות באמת וביושר.