אסור לנשים לפסוק הלכה? מתברר שרק כשזה קרוב לעין

1.

המפגש הראשון שלי עם הרב אפרתי היה דווקא בשדה של שינויים הלכתיים. כשלמדתי בישיבה כתבתי מאמר על ברכת הטוב והמטיב על הולדת הבת. ההלכה המקורית קובעת אותה רק על בן, שמסב להוריו הנאה ותועלת. כמה רבנים היום החליטו שהשתנו הנסיבות ויש לברך גם על בת את אותה הברכה. אחד מהם הוא הרב אפרתי.

בשלב אחר בחיים, בסיומו של התואר הראשון, כתבתי עבודה על ה-רבה האורתודוקסית הראשונה, שרה הורביץ מניו יורק. במשך חודשים ארוכים נעתי בין מאמרים של תומכים ומתנגדים, בהם רבנים וסוציולוגים, שדנו ביסודיות בשאלה ההלכתית והחברתית של מינוי אישה לרבנות.

אף אחד מהם, כמעט, לא דיבר על תפקיד האישה.

והנה דווקא הרב אפרתי, ממובילי השוויון ההלכתי ביחס להולדת הבת, יוצא בקול גדול כנגד "היסחפות בגחמות תרבותיות מערביות".

קולו, כמובן, לא נשמע לפני חמש שנים, כשהרבה הורביץ התמנתה ויהדות אמריקה געשה. מה שקורה מעבר להרי החושך ומימי האוקיינוס, לצערנו, לא נכנס בטווח הראייה של היהדות הקרתנית.

הרב אפרתי הגיב כי גורמים אחרים בארץ התחילו לדון בנושא ברצינות. כי משהו השתנה גם פה. וכי מחומת הגטו היהודי רואים רק את מה שמתרחש בפנים.

2.

מה התורה רוצה ממני זו אחת השאלות היפות והענוות שיהודי יכול לשאול. אליבא דהרב אפרתי, יש לשאלה הזו שתי תשובות בלבד, עיוורות לנטיית הלב וליכולותיו של השואל. תפקיד האישה אינו ללמוד תורה לעומק ולפסוק הלכה בפרהסיה, ותפקיד הגבר איננו לחנך לישרות, לעודד לדבקות ועוד מטרות יפות לנשים בלבד שקבע במאמרו.

זהותו המגדרית של אדם מגדירה את כל הוויתו ומטרתו בחיים. ואלו מוגדרות בידי הרב אפרתי, המקמץ בתשובותיו.

אין זה משנה כי החיד"א כתב על אישה חכמה הראויה להורות, כי כן משמע מספר החינוך ומרבנים נוספים לאורך הדורות. אין זה משנה כי הנושא נידון לעומק ובשיטתיות בכתביהם של רבני ארה"ב. אין זה משנה כי הנסיבות החברתיות - אותן נסיבות שבהן התחשב הרב אפרתי בדרכו לשינוי הלכתי בברכת הבת בלידתה, השתנו לחלוטין מתקופת אביי ורבא.

דבר אחד משנה לרב אפרתי - תרבות המערב. וברגע שזה משם, מחוץ לגדר ולחומה, מהרי החושך, זה פסול ללא דיון והנמקה, נדחה בהינף יד, בטהרנות קיצונית, בצטטנות סלקטיבית.

הבוחר יבחר: דרך הרדידות והפשטנות של הרב אפרתי במאמרו האחרון, או דרך השקלא וטריא, הדיון הענייני וההנמקה במאמרו הראשון על הולדת הבת, שגדול כבודו מן האחרון.

ובעצם, אולי, לא ללמד על עצמו יצא המקרה הזה, אלא על הציונות הדתית כולה.