ההתרסקות שאחרי החגים היא תמיד קשה. במשך שבוע אנחנו נוגעים בשמיים, חיים בעולם של ניסים וגאולה - ומיד לאחריו נוחתים בחזרה בעולם שכמנהגו נוהג, מלא בחולין וברשע, ללא שינוי. גם הפעם לא נגאלנו, המשיח לא בא, ומלכות ה' טרם התגלתה בעולם. האם אנחנו בכלל עוד מעיזים לצפות?
האמונה בביאת המשיח היא אולי המזולזלת והמוכפשת ביותר מבין עיקרי האמונה היהודית. המוני העם הפכו אותה לבדיחה על חמור לבן, שיישא אותם על זנבו לארץ הקודש. המשכילים-בעיני-עצמם זלזלו בה כנחמת שוטים שאינה יכולה להתממש לעולם, שכן כל משיח שבא הוא בהגדרה משיח שקר. חסידות חב"ד, עם כל כוונתם הטהורה, הפכו את האמונה המשיחית לגרוטסקה עם סירובם להכיר במותו של רבם. זרמים אחרים, "רוחניים" יותר, המירו את האמונה במשיח בשר ודם, בתחליף מעורפל של "תהליך משיחי" או "מציאות משיחית" - או לחילופין הפכו אותה למשל לגאולת הנפש האישית ממצוקותיה הקיומיות. ובעיני חלקים נרחבים בציבור, "משיחיות" היא מלת גנאי המתקשרת להוזים סהרוריים פעורי עיניים, הזוממים לפוצץ את המסגדים בהר הבית. בין כל אלה, נטשטשה ועוותה האמונה במשיח עד לבלי הכר.
אף על פי כן, אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, כמלך בשר ודם, מושיע וגואל, אמיתי ומוחשי לא פחות ממשה רבינו או דוד המלך. יתכן שהוא יהיה שונה לגמרי ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. אולי הוא יהיה מהפכן קשוח שאינו בוחל באמצעים; קדוש מואר המקרין אהבה אינסופית; ילד קטן שבתמימותו ישיב לעולם את התמימות; לוחם וכובש מטיל אימה, שישליט סדר בעולם באמצעות עוצמתו של האל; מיסטיקן שיתקן את הפגמים היסודיים שבבריאה בכוח צירופי שמות; בדחן שיעלים את כל הרשעה על ידי הצחוק; מלומד זקן שהגיע בחכמתו להבנה האמיתית של כל הדברים; אדם פשוט שילמד את כולם איך להיות פשוטים ותמימים; מלך קדמון שיחזיר לעמו את הכבוד והתהילה האבודים. ואולי משהו אחר לגמרי. אבל הוא יהיה והוא יבוא, לא רק כתהליך או רעיון, אלא כאדם ממש, בחיר עם ישראל והמין האנושי. ואולי לא המשיח נברא כדי לגאול את העולם, אלא העולם נברא כדי להצמיח מתוכו את המשיח, כפסגת הפירמידה של השלמות שניתן להגיע אליה?
יש כאלה שלא חושבים שהמשיח יכול באמת להגיע בכל יום. קודם צריך שנהיה מוכנים, הם אומרים. תראו באיזה מצב אנחנו נמצאים, כמה פילוגים ושנאת חינם וכו'. וכל מיני ספקנים וליצנים מתארים תרחישים בהם המשיח מגיע ומעורר התנגדות בגלל צבע עורו, עדתו, הכיפה שלראשו, שירותו הצבאי, הישיבה בה למד, דעתו על גיוס נשים וכן הלאה. אבל הספקנות הזו אינה אלא קטנות אמונה ביכולתו של הקב"ה לגאול אותנו בכל מצב. אולי מרוב ציונות התרגלנו לחשוב שהכל תלוי בנו, וכל מה שלא נעשה בעצמנו לא יקרה; אבל עם כל הכבוד לעשיה שלנו, בסופו של דבר הגאולה הסופית היא מעשה ידיו של ה' בלבד - והוא אינו מוגבל בשום מגבלה ארצית. אדרבה, זה בדיוק עניינה של הגאולה, לתקן את כל מה שלא ניתן לתיקון בדרך הטבע. מצבם של בני ישראל במצרים לא היה טוב יותר משום בחינה ממצבנו שלנו; זה לא הפריע לה' לשלוח את משה ולגאול אותנו משם. ואין לו שום מניעה לעשות זאת גם בימינו.
כדאי לכל הספקנים למיניהם, ולכל אלה שחושבים שהם יודעים איך צריכים להיראות תהליכי הגאולה, להיזכר בהלכה פסוקה שהובאה גם ברמב"ם (הלכות נזירות ד, יא): "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו, אם בחול נדר - הרי זה אסור לעולם". הוה אומר, המשיח יכול לבוא בכל יום ממש, ויש לכך השלכות הלכתיות כבדות משקל. וורטים רוחניים זה דבר יפה, אבל הקב"ה לא מחויב להתחשב בהם. אם תשבי יתרץ קושיות ובעיות, הוא יוכל לתרץ גם את הקושיות על ביאתו המפתיעה, "בהיסח הדעת", של המשיח.
נכון, יש הרבה מכשולים וסיבוכים ולא ברור לנו איך הם יסתדרו. אבל זהו עניינה של האמונה בביאת המשיח - להאמין ביכולתו של ה' לגאול אותנו ולתקן את המציאות בן רגע, גם מעבר לטבע. להרכין את ראשנו, לוותר על היומרה לקבוע איך הדברים אמורים להתרחש, ולזכור שלא אנחנו מנהלים את העולם. בפראפרזה על הלוגו של מפעל הפיס, אפשר לומר: "ריבונו של עולם - הכל אפשרי!". מה שנדרש מאיתנו הוא פשוט להאמין.
לאתר של משה רט www.mysterium.co.il