פולמוס על מגש הבג"צ
פולמוס הכותל התרגש עלינו לאחרונה בעקבות החלטת הממשלה לאפשר ברחבה הדרומית (במיפלס נמוך, המשמש כיום לתיירות) תפילות לא-אורתודוקסיות, לפי מיתווה שהומלץ ע"י צוות בראשות אביחי מנדלבליט, מזכיר הממשלה דאז והיועה"מ דהאידנא. הרבנות הראשית, המפלגות החרדיות וחלק מרבני החרד"ל יצאו בשצף קצף נגד העמדת 'צלם בהיכל' ומתן אחיזה לרפורמים, "יד ושם בביתי ובחומותי" (עפ"י ישעיהו נו,ה).
לעניות לדעתי הנושא חרג מפרופורציה סבירה, ואדרבה, הרעש הלוחמני רק משחק לידי הרפורמים המחפשים בכל פינה לגיטימציה בחסות הבג"צ, וכדלהלן. וייאמר על הסף; הסוגיא איננה קדושת הכותל הדרומי והלכות 'מורא מקדש'. תיירות ושועלים הילכו בו מימים ימימה, בכל היקף החומה, ולא נזעקנו לחילול הקודש; בהר הבית משחקים כדורגל, עורכים מנגל פיגולים, מטיילים כבשפת הים, והרה"ר וסביבותיה אינם מרעישים עולמות. הנושא הוא לא קדושת הכותל אלא הרפורמים, הכרה בהם והדחקותם לכל פינה 'דתית' בחיפוי הבג"צ.
כאן המקום להבהיר; נגררנו להתגוששות בכותל בעקבות עתירה לבג"צ של 'נשות הכותל' הטוענות שהן בכלל... אורתודוכסיות (וחלקן ממאן לקבל את התחליף המוצע). הרפורמים לא עתרו כלל והם אינם צד לזירה המשפטית. הם תפסו טרמפ, וכך גם רוה"מ ואוהדי הזרמים הלא-אורתודוקסים בארה"ב. הבג"צ נענה ל'נשות הכותל', ומכח דת השיויון נתן למדינה שהות מוגבלת להסדיר את עניינן, תוך איום להתיר הצבת ארון קודש נשי וס"ת עבורן. זה הרקע ל'פשרת הכותל' שנועדה לרצות את קומץ המראות הצובאות-הצובטות, עטויות טלית ותפילין.
עד כאן די סביר. אלא שהרפורמים תפסו טרמפ על 'המראות הצובאות', וכך גם ה'צוות' שרקח את הפשרה. ה'מיתווה' העלה בדלת האחורית, ללא צורך וללא עתירה, את הרפורמים על העגלה הנוסעת. החלטת הממשלה (לפי נוסחה בעת כתיבת השורות) מקצה שטח בכותל הדרומי שיתנהל ע"י הממונה (נתן שרנסקי) בכפיפות למועצה שבה נציגי כל הזרמים המתפללים במקום. הרפורמים, שאינם מחמיצים שום הזדמנות להשיג נתחי לגיטימציה, הריחו שלולית הראויה להתכבד, ומיד התפלשו בה והכריזו על נצחונם: "לראשונה ממשלת ישראל הכירה בנו", "גם לנו חלק ונחלה בא-להי מדינת ישראל".
והנה הפתרון המושלם המוצע על ידי: יוקם 'הכותל הדרומי התיירותי' שלא יקרא 'מקום קדוש'. הוא ינוהל ע"י משרד התיירות או העיריה, ויאפשר טקסים מכובדים מכל הסוגים, ללא הבדל דת, גזע ומין. וחסל סדר לגיטימציות!
הרפורמים בישראל - 'סכנה' שולית
והנה עמדתי העקרונית, ומשכבר הימים, כלפי היחס לרפורמים בישראל; המלחמה העיקשת בהם רק מחזקת אותם, ומאפשרת להם לצבור נצחונות בחסות הבג"צ אשר אין עצה ואין תבונה כנגדו. גם אם יש סיכוי ל'חוק הלאום היהודי', אין סיכוי לחוק 'מדינת הלאום האורתודוקסית'. אבל, כוחם של הרפורמים הוא בחצרות הבג"צ ולא בשטח. אינני רואה לגיונות של ישראלים נוהרים להיכליהם גם אם מנהיגיהם יתעטרו במחרוזת של לגיטימציות. אין לחילוניים בישראל צורך להשתייך לקהילה יהודית, וסיבת ההסתפחות אליהם בארה"ב בטלה בישראל מעיקרה. להלן דוגמאות המוכיחות את התיזה של 'תנו להם ויכלו מאליהם';
'ועדת-נאמן' הוקמה ב-97 בעקבות לחצים ועתירות של הרפורמים להכיר בגיוריהם. פשרת-נאמן (98) העניקה להם נציגים בהנהלת "המכון להכשרה לגיור" (ולא בבית הדין). הרבנות הראשית והחרדים הזדעקו בדיוק כמו בפרשת הכותל, אך הסערה והסכנה חלפו. בשטח, בהכשרה לגיור, הם אינם קיימים. קיבלו פיסת 'לגיטימציה' והלכו הביתה בשקט.
עתירות רפורמיות דרשו לאפשר נציגים לא-אורתודוקסיים במועצות דתיות. מבוקשם כמובן ניתן, והמפלגות הדתיות והרבנות הראשית זעמו וקצת רתחו. נו, מה קרה? הללו זכו לפיסת לגיטימציה ושוב הלכו הביתה. מי שמע על קיומם במרחבי המועצות הדתיות (חילוניים רבים מכהנים שם ללא צלצולי רעש). לאחרונה זכו הרפורמים בבג"צ המקוואות, המאפשר להם להטביל גיריהם (שאינם מוכרים כיהודים!) במקוואות ציבוריות. יופי! כרסום נוסף, אך בפועל אין בו ממש! שום גר או גיורת לא יצטרפו לקהל עדתם בעקבות 'הישג' זה. ילכו הביתה בשקט.
לפיכך, בסוגיית הכותל; התבטאויות בנוסח 'ניאוץ קדשי ישראל', 'צלם בהיכל', 'הזדעזעי ארץ ישראל', 'על זה מפרקים קואליציה', 'נלחם עד כלות כוחנו' - הן התלהמות לריק. הסתפחות לקהילות הלא-אורתודוקסיות לא יתעצם מכח לגיטימציות משפטיות. הם יזכו לאהדה כמותית ומוצהרת ככל שאנו, האורתודוכסים, נראה בהם 'אויב ומחבל'. הוזהרתם!
(נכתב במוצ"ש ויקהל)