בשנותיי בישיבה, כשלמדתי מסכת סנהדרין, נורא הציקה לי השאלה כיצד ייתכן שהתורה מצווה להרוג בצורות אכזריות (תיאור ניתן למצוא בפרק שביעי במסכת) אדם שחילל שבת או שבעל נידה. הרי "דרכיה דרכי נועם", הרי זו אותה תורה שמצווה "לפני עור לא תתן מכשול", אותה התורה שאמרה "לא תשנא אחיך בלבבך", "לא תרצח" ועוד כהנה וכהנה. רבים מספור הפסוקים בתורה המאפיינים את התורה כמוסרית ורחמנית. אז אותה התורה קוראת לרצוח מחלל שבת? התשובה שקיבלתי, הייתה- המציאות. כיום אין לנו סנהדרין. אין את האפשרות להרוג מחלל שבת. לא רק שאין את האפשרות, אסור לנו להרוג. המציאות כך לא בכדי. אנחנו לא בדרגה הזאת. הערך של שבת ירוד בעינינו, לא כואב לנו מספיק כשמחללים אותה. התרגלנו למציאות זאת כך שלעולם לא נרצה ונעז להרוג אדם שאינו שומר שבת, גם לו הייתה לנו האפשרות. וזה הדבר הנכון ביותר לנו כרגע. כי המציאות כרגע אינה שלמה. אנו מתפללים שנהיה בדרגה גבוהה יותר, שואפים לקיום כל המצוות ומייחלים לדעת את ה'.
לפעמים אנחנו נורא רוצים שהמציאות תהיה כפי שאנו רואים אותה ומקווים לה. כל כך רוצים, שלפעמים קצת מפספסים את המציאות כפי שהיא באמת. הלוואי וכולם היו שומרים שבת, אוכלים כשר ומתפללים כל יום. המציאות, מה לעשות, לא תואמת את הרצונות שלנו כרגע.
המקרה של פסילת הספר ע"י משרד החינוך הוא מקרה קלאסי של המשפט: "אל תהיה צודק תהיה חכם". הנה, משרד החינוך בחר להיות צודק. פסל ספר עם מסרים חינוכיים בעייתיים. תלמידי התיכון בישראל לא ילמדו אותו בשנת הלימודים הנוכחית. ובכן, האם יש תלמיד תיכון שלא מכיר כעת את שם הספר? את תוכן הספר? את שם הסופרת? בפסילת הספר משרד החינוך רצה ליצור מציאות חדשה. מציאות בה כולם מאמינים בנישואים בין יהודים בלבד, מציאות בה כולם מאמינים. נקודה. אבל המציאות, אותה מציאות שסירבנו לראות היכתה בפנינו. אנו חיים במציאות חסרה. אנו רחוקים ממצב בו עם ישראל מקיים תורה ומצוות. עם ישראל נוהר בהמוניו לקניית הספר, מורים לספרות יקריאו קטעים מה"ספר הפסול" בפני תלמידיהם. הרצון למנוע מהתלמידים למנוע התבוללות נהפך על כנו וחזר אל ראשי משרד החינוך כבומרנג.
אני לא כותב בשם חופש הביטוי והפלורליזם. ישנם דברים שצריך לפסול ולא הכל מותר. אך עלינו לדעת לעשות את האבחנה בין מה אסור להכניס לתוכן הלימודי ומה נאלץ לאפשר בחריקת שיניים, מה יועיל בחקיקה שרירותית ומה יצור את התוצאה ההפוכה.