אין דגלים לבנים בשינקין

בספטמבר 1993, ספטמבר השחור של המחנה הלאומי, התכנסו במלון הייאט בירושלים עשרות פעילי ימין מדוכדכים. אליקים העצני, יוזם הכנס, תקף בשצף את ההסכם שנחתם זה עתה באוסלו, וניסה להפיח בהם רוח קרב. כשהם סוף סוף התחילו להתעודד קצת, הוא העיר שהצלחת המאבק היא פונקציה של אחוזי ההגיון בהסכם. אם הפנטזיות של שמעון פרס יתממשו, אמר העצני, וערפאת באמת יהפוך חברורותיו, נצטרך לסגור את הבסטה ולהניף דגל לבן.
בשבועות החוליפם התברר סופית שהפנטזיות של פרס לא התממשו. עראפת נשאר ערפאת. בכל זאת, אין דגלים לבנים בשינקין. אחרי תקופת מבוכה קצרה הטליא השמאל הישראלי את קרעי משנתו, הצטייד בחיוך מלאכותי מאוזן לאוזן, וחידש את הטפות המוסר. אפילו לא עולה על דעתו לבקש סליחה. הוא ממשיך לדבוק במתווה אוסלו, מקונן כמימים ימימה על מר גורלם של הפלשתינים המדוכאים, ותובע במשנה תוקף את פינוי ההתנחלויות.

בינינו, לא בטוח שהימין היה מבקש סליחה מהשמאל במצב ההפוך. צריך הרבה אומץ כדי להתנצל על טעויות קטנות, קל וחומר על טעויות גדולות. אבל השמאל לא רק שלא מתנצל, הוא מתנהג כאילו מהומות הדמים משני צידי הקו הירוק הוכיחו את צדקתו. מי שרואה בטלויזיה את פרס או קורא "הארץ", ולא היה כאן מאז ראש-השנה, עוד עלול לחשוב שערפאת התגייר בינתיים ושמרוואן ברגותי הוא יו"ר האגודה לידיות רמאאלה-פסגות.
לכן לא מיותר להזכיר ולהדגיש שהשיטה שנוסתה כאן בשבע השניםהאחרונות, ונכשלה כשלון אטומי, היתה השיטה של השמאל ורק השיטה של השמאל. במשך 84 חודשים תמימים יושמה כאן, על כל פרטיה ודקדוקיה, שיטת פרס –ביילין לפתרון בעיות ישראל. כל מה שהם המליצו בוצע. ישראל העבירה לפלשתינים את ערי יש"ע, שיחררה 90 אחוז מהם מעול הכיבוש, והעניקה להם אוטונומיה. לוח הזמנים המקורי אמנם השתבש מעט, אבל בשום אופן לא באשמת הימין. תהליך אוסלו נמשך אפילו בתקופת נתניהו. אחרת, צבי הנדל וחנן פורת לא היו מפילים אותו.
חשוב גם להזכיר שהרעיון המרכזי של אוסלו אמר שככל שהפלשתינים יקבלו יותר שטח ואחריות, הם ישנאו אותנו פחות. רבין, לדוגמה, הכריז במעמד החתימה על הסכם קהיר כי "הבוקר נולדת מציאות חדשה בסימטאות חאן יונס ובחוצות רמת גן, ברפיח ובעפולה. מאה שנים של סכסוך ישראלי-פלשתיני באות אל קיצן."
האם נולדה באותו יום מציאות חדשה? לא ולא. האם הסכסוך והשנאה באו אל קיצן? הם רק החריפו. עד הסכם אוסלו היתה אינתיפאדה ביש"ע בלבד, עכשיו היא משתוללת גם בכביש החוף. פעם הפלשתינים זרקו עלינו אבנים בעיקר, עכשיו הם יורים. ואגב, מקורות הירי על כוחותינו ויישובינו נמצאים בדרך כלל בשטחי A, הנתונים לשליטה פלשתינית מלאה. אזורי B פחות מסוכנים. או במילים אחרות: המקומות הכי מסוכנים ביש"ע הם אלה שהשיטה השמאלנית עבדה בהם עד הסוף. רק שם יורים.
כזכור, את הרובים קיבלו הפלשתינים מהשמאל, לא מדניאלה וייס. הגיע הזמן שהוא יגזור על עצמו ענווה, יאפשר לנסות שיטות אחרות, או לפחות לא ימשיך לשווק אסונותמוכחים.