"איך אני אגיד לך את זה", אמר לי המוסכניק שלי, "אתם הציונים דתיים, אתם באמת השמנת של עם ישראל. תראה איזה חינוך, איזה חלוצים, איזה אנשים".
בתרגום פשוט, המוסכניק שלי אמר: אתם ממש נחמדים, ועושים לי נעים בנוף, אבל אני לא חלק מכם, אני מסורתי מצביע ליכוד - לא דתי. אוהב את הערכים שלכם מביט מהצד ומרגיש לא שייך. כל עוד הציונות הדתית משחקת מחוץ לפריים טיים של החברה הישראלית, כחברה סגורה עם קודים משלה, היא לא כתובת לחבר'ה שאוהבים אותה מבחוץ.
בן ארי, הוא היחיד שמצליח להביא אנשים מחוץ למעגל הציונות דתית. אך ביחד עם המצביעים, הוא מביא איתו שנאה ואיבה שהוא מפזר לכל עבר. הוא מכתים את כל הציונות הדתית, שמתאפיינת בהנהגה רפה, שחושבת שבשביל 2 מנדטים של מצביעי מחאה ושנאה שהוא מביא, נכון לסתום את האף.
בחברה שבה האג'נדה מיוצגת רק עם היא מלווה בסנסציה של שנאה, קשה להציג תפיסת עולם שפויה. האלימות מכתימה את מפעל ההתיישבות המרשים, כי בסוף לא זוכרים עשרות אלפי משפחות שחיים חיי קהילה מרשימים. זוכרים את ההוא שהחליט שהערבים מבינים רק אלימות.
אחוזי גיוס משמעותיים, אחוזי קצונה מדהימים, מובילי אקדמיה חובשי כיפה, ומובילי חברות מחקר וכלכלה, מפעלי חסד והתנדבות, ועוד דברים רבים וטובים - יאלמו אל מול אמירות גזעניות שבניהן ובין הציונות הדתית אין דבר.
הציונות הדתית היא מותג יוקרתי, שהיבואן שלו החליט לשווק אותו לציבור בבסטות של התחנה המרכזית, ואחרי שראה שאין קונים הוא הוריד את המחיר והתחיל למכור מותגים מזוייפים כי המותג המקורי יקר מדי. הגיע הזמן להיכנס לפריים טיים של החברה הישראלית, אבל לא לעוד ריאליטי נכשל שמוכר רק דם, רוצים סוגה עילית. רוצים מותג ערכי ואיכותי, שלא מתבייש לדרוש מנהיגות ערכית. שמציב יעדים לציבור בתחילת הדרך ולא רק זורם, ובעיקר שמצליח להציג עצמאות מחשבתית ולא רק נגרר לסיטואציות. כן, אני יודע חסר כאן מנהיג.
ככל הנראה המוסכניק שלי ימשיך להצביע "ליכוד" כי ככה זה. אבל לשם התחלה לפחות הציבור הציוני דתי יצביע למפלגה שלו.