יש שני סוגים של רוע. יש את הרוע האפל, הזדוני, המחריד. רוע של רצח ועינויים, פשעי מלחמה ומשטרי עריצות. והרוע הזה, יתרון אחד יש בו: שכנגד החושך שלו, צומח האור היוצא להילחם נגדו. מתוך האופל זוהרים ערכי הטוב והצדק, וגיבורים קמים ונאבקים בשמם כנגד כוחות הרשע. והמאבק הזה בין הטוב לרע מעניק משמעות לקיום, ובונה את נשמותיהם של אלה הנוטלים בו חלק.
ויש רוע מסוג אחר. רוע בנאלי ואפרורי, שאינו מבצע מעשי זוועה שחורים משחור, אלא פשוט מרוקן את החיים מכל הטוב שבהם, כמו חור קטן המוציא את האוויר מהגלגל. זה הרוע של אדישות וטפשות, ציניות ורשלנות, אטימות וספקנות, קטנוניות ונהנתנות. זה הרוע של הריקנות, שאינו עוטה גלימות שחורות ולא צוחק צחוק מרושע, אלא רק מחייך חיוך עקום ומטופש, וממצמץ בעיניו. וכוחו של הרוע הזה, שהוא שואב את כוחם של הטוב והצדק, הופך אותם לקליפות ריקות ונלעגות, ובכך מונע מהם להילחם נגדו. הרוע האפור לא הורג את גופם של האנשים, אלא את נשמותיהם. הוא הופך את החברה לעדר אפרורי וחסר בינה, נטול מחשבה וערכים, ומרקיד אותה בעיוורון אחר מנגינת חלילו הצורמת. והוא גרוע כל כך, משום שלא ניתן להילחם בו בכוח, כפי שלא ניתן להילחם בערפל באמצעות חרבות.
הרוע מהסוג השני, האפור, הוא זה שמכלה כיום את החברה המערבית. אירופה הולכת ודועכת, נכבשת צעד אחר צעד בידי המוסלמים, משום שלא נותרו לה ערכים שיאפשרו לה להגן על עצמה מפני האיום. אמריקה מחזיקה מעמד קצת יותר, בשל בידודה הגיאוגרפי ואמונתה הדתית, אבל תחת שלטונו של אובמה גם נחישותה הולכת ומתפוררת. ואצלנו, מדינת ישראל מציפה את עצמה לדעת בהמוני פולשים מאפריקה, מרוסיה ומשאר קצוות תבל, נכנעת ומתקפלת מפני האלימות הערבית והבדואית, ומנסה לטמון את ראשה בשידורי האח הגדול והכוכב החדש, כאילו אין נושאים קצת יותר חשובים לעסוק בהם.
כל זה קורה בשל אובדן האמת, וחוסר האמון בערכים מוחלטים. המוסר הפך להיות עניין רלטיבי ותלוי תרבות, המבטא לא יותר מהבניות חברתיות ומשחקי כוח. שיפוטיות וביקורת כלפי חברות אחרות הפכו לאיסור חמור, פשע מלחמה כמעט - אפילו אם אותן חברות טובחות, אונסות ומענות על ימין ועל שמאל. הם לא רעים, ימלמל האיש האפור, הם פשוט "אחרים". וכך, לאחר שהרוע האפור הכה במגיפה את כל אבירי הטוב והאור בשריונם הנוצץ, והפך אותם לעדר של פוליטיקאים ועיתונאים מלהגים - חוזר הרוע השחור ומרים את ראשו, כשהוא זורע טרור ומוות בכל רחבי העולם. והפעם אין מי שיקום להילחם בו.
כמה מלים מרגיעות מפיו של מנהיג איראן, מספיקות כדי להמיס את ליבם של שליטי ארה"ב ואירופה, ולסחרר את ראשם בחלומות ורודים על מזרח תיכון חדש וקסום. "תנו לו צ'אנס", הם אומרים. "אם האמנתם לאחמדינג'אד כשדיבר על השמדת ישראל, למה לא תאמינו לרוחאני המדבר על שלום ופיוס?" למה באמת? אולי משום שדיבורים על שלום ופיוס שמשו כל כך הרבה פעמים בעבר כהסוואה למזימות של הרג ומלחמה, ואילו דיבורים על הרג ומלחמה לא שמשו עדיין כהסוואה לשלום ופיוס. ואולי משום שכל מי שמכיר את התרבות המוסלמית, כל מי שקורא ושומע ולו מעט על מה שהם מעוללים אחד לשני - נקמות דם, אונס קטינות, טבח המוני וכן הלאה - מבין לבד שאין, לא היה ולא יהיה, שלום עם תרבות שכזו. החברה המוסלמית של היום היא הרוע השחור בהתגלמותו, ויידרשו מאות שנים, אם בכלל, כדי שאולי יחול בה שינוי כלשהו. כל אחד מבין את זה - חוץ מאלה שמוחם נשטף כבר בידי הרוע האפור, עד שאינם רואים דבר, וכמו האדם האחרון הניטשיאני, כל שהם מסוגלים לעשות הוא לבהות ולמצמץ בעיניהם. אילו המוסלמים היו הופכים לערפדים ולזומבים, ומתחילים לשתות דם ולאכול מוחות של אנשים, עדיין היו האפרוריים למיניהם קוראים לדבר איתם ולעשות איתם שלום. מי שאיבד את ערכיו, לא מסוגל לזהות את הרוע ולהילחם בו, אפילו כשהוא פורץ לביתו בסכין נוטפת דם.
אין לנו על מי לסמוך. לא על אמריקה, ולא על אירופה, וגם לא על הממשלה אצלנו בארץ. מה שאנו יכולים לעשות הוא לשמור על עצמנו, שלא ניסחף גם אנחנו לדייסה האפורה; להמשיך להאמין בקיומם המוחלט של אור וחושך, טוב ורע; ולהתפלל שה' יפקח את עיני כל העוורים, לפני שיהיה מאוחר מדי.