סטיבן הוקינג, הפיזיקאי הדגול, יצא לפני מספר ימים בהכרזה לפיה אין אלוהים. נו, נשמע משכנע מאד, ממש כפי שהיה נשמע האפיפיור אילו היה מכריז שאין חורים שחורים. משום מה נוטים אנשים בעלי ידע בתחום מסוים לייחס לעצמם סמכות גם בנושאים שאינם קשורים כלל למומחיותם. כשם שאנשי דת לא אמורים לחוות דעה בעניינים מדעיים שאינם מבינים בהם, כך ניתן לצפות שאנשי מדע לא יתיימרו לקבוע עובדות בנושאים פילוסופיים ותיאולוגיים, הדורשים מומחיות מסוג אחר. כאשר אלה ואלה חורגים מתחומם, התוצאות הן בדרך כלל מביכות למדי.
במקרה הנוכחי, ההתבטאות של הוקינג מעידה על תפיסה נאיבית למדי של מושג האלוהים, הרווחת הן בקרב אנשי מדע והן בקרב אנשי דת מסוימים. לפי תפיסה זו, הטבע והאלוהים הם בבחינת שתי צרות אחת לשניה. בכל מקום בו מתפרס הטבע, נדחקות רגליו של אלוהים, ואילו תחומו של אלוהים הוא רק במרווחים העל-טבעיים, כמו ניסים ותופעות בלתי מוסברות. ממילא, לפי אותה גישה, אם הצלחנו להסביר את כל התופעות במציאות באופן טבעי ומדעי, הרי שלא נותר לאלוהים שום מקום להסתתר בו, והוא נעלם בעננת עשן של היגיון.
יש כמה כשלים רציניים בתפיסה זו, כמו למשל חוסר האבחנה בין תיאור של התופעות - שזה מה שעושה המדע - לבין הסבר שלהן, או הבלבול בין העדר הוכחה להוכחת ההעדר. אבל הכשל הבסיסי ביותר הוא בעצם ההנחה הדואליסטית כאילו אלוהים והטבע שייכים לתחומים שונים ומתחרים. הרי כל אדם שהתפיסה הדתית שלו עברה את גיל הילדות, מבין היטב שחוקי הטבע הם עצמם חוקיו של אלוהים. אין לאלוהים צורך להידחק לפערים הלא-מוסברים במציאות; שלטונו פרוס בגאון על כל מרחבי הטבע. הוא אינו איזה נתון נוסף במשוואה, "היפותזה מיותרת" כלשונו של לפלס, אלא הוא הנו המשוואות עצמן - או זה שקבע אותן. ממילא, לא משנה מה יגלה המדע על ראשית היקום ומבנה החומר, אין זה נוגע בכהו זה לקיומו של אלוהים. ה' נקרא הוי"ה, משום שהוא ההוויה עצמה, עצם הקיום והמציאות. מי שמחפש את אלוהים באיזו נקודה מסתורית של היקום, באיזה אירוע סינגולרי או נקודת ראשית כזו או אחרת, דומה לאדם המסתובב עם זכוכית מגדלת ומחפש את "העולם", בלי להבין שכל מה שהוא רואה - כולל הוא עצמו והזכוכית המגדלת שלו - הם חלק ממנו.
הניסיונות להוכיח או להפריך את קיומו של אלוהים בצורות כאלה - דרך הוכחות מדעיות ופילוסופיות כאלה ואחרות - מזכירים לי את לשון הפיוט: "כבודו מלא עולם, משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו". המדרש מתאר את המלאכים המנסים למצוא את מקום כבודו של ה', כאשר אפילו העליונים שבהם אינם מסוגלים לעשות זאת. אולי הכוונה היא לאותו ניסיון "לשים את האצבע" על ה', להציג הוכחה חד משמעית שתכריז לכולם: הנה, מצאנו את אלוהים (או: גילינו שאין אלוהים)! אבל כל הניסיונות הללו נידונו לעלות בתוהו, משום שאלוהים אינו נמצא במקום מסוים, לא בחלל ובזמן וגם לא במרחב לוגי או מטאפיזי נתון. כבודו מלא עולם, ודוקא בגלל זה אין מי שמסוגל למצוא את מקום כבודו. לא המדענים, לא הפילוסופים, לא המיסטיקנים וגם לא אנשי הדת. ההכרעה האם להאמין באלוהים או לא היא בעלת השלכות משמעותיות ביותר עבור האדם, אבל היא אינה נקבעת לפי "נקודה אלוהית" או "חלקיק אלוהי" כלשהו במציאות, אלא לפי האופן בו רואה אותה האדם. מי שזכה, רואה את כבוד ה' הממלא את העולם ומאיר מכל חלקי הבריאה ומעבר לה. מי שלא זכה, רואה רק אוסף חלקיקים אקראיים.
אילו היה הוקינג מגלה את אלוהים, היינו אמורים להיות מודאגים, משום שאלוהים שמתגלה על ידי המדע אינו אלא חלק מעולם הטבע. עכשיו שהודיע שאין אלוהים, אנו יכולים להיות רגועים. אלוהים אינו סתם עוד חלקיק או אירוע, אלא המציאות עצמה, והוא יישאר הרבה אחרי שהוקינג ודומיו יפסיקו להיות חלק ממנה.
לאתר של משה רט - www.mysetrium.co.il