מספרים, שבתחילת דרכה של ש''ס, עוד לפני עידן דרעי, אשתו של הרב עובדיה, הרבנית מרגלית, ניסתה להניא את הרב מכל המהלך. 'אתה רק תתלכלך מזה', היא טענה, 'פוליטיקה היא מגרש אכזרי'. 'גם אני מעדיף להמשיך ללמוד וללמד', ענה לה הרב עובדיה, 'אבל אין ברירה'. עם ישראל צריך תנועה שתבנה בתי כנסת, מקוואות, ותלמודי תורה. תנועה שתקרב את ישראל לאביהם שבשמים. מאז, משנת 82, עברו הרבה עיתונאים ברחוב הקבלן 45, הרבה ממשלות קמו ונפלו, וש''ס הפכה לעובדה מוגמרת, שלא לומר שנויה במחלוקת, בפוליטיקה הישראלית.
עכשיו, במבט לאחור, לא קשה לקבוע, בצער רב, שגלגוליה של ש''ס הצדיקו את דברי הרבנית. ש''ס, לא נעים לומר, גרמה נזק למרן פוסק הדור. הקרע שלו עם הרב ש''ך זצוק''ל, לא הוסיף לו, בלשון המעטה, נקודות ברחוב הליטאי; הסכם אוסלו הארור הרחיק ממנו דתיים לאומיים רבים; ואינספור היתקלויות של ש''ס עם החברה הישראלית, המסורתית ברובה, לא ממש תרמו לכבוד התורה.
צריך להיות ברור. הרב עובדיה הוא בראש ובראשונה איש הלכה. פוסק ענק. הספרים שלו הם נכס היסטורי. ”יביע אומר“ זו יצירה מונומנטלית שחורגת מגבולות הדור שלנו, שמתעלה הרבה מעבר לכל תככי הפוליטיקה וחשבונות הקואליציה.
ונראה לי, שככה זה צריך להישאר. צריך להפריד, למרות הקושי הפסיכולוגי, בין מנהיג ש''ס לבין מחבר ה“יביע אומר“. להפריד את הרב מהפוליטיקה. להשאיר את תורתו טהורה, נקייה, לא להשאיר אותה לשסניקי''ם, לא להוציא אותה מהקונצנזוס. פשוט חבל. ההפסד הוא רק שלנו.
עוד מעט הבחירות, והרבה ספרדים נתונים בקונפליקט. הם מעריצים את הרב, לומדים את תורתו, מעריכים את מסירותו לעם ישראל. אבל הם גם עושים צבא, הם לומדים מקצוע, הם אוהבים את המדינה, ורוצים להיות חלק ממנה. הם לא מתחברים לנטייה החרדית של ש''ס; לא סולחים לדרעי על אוסלו; או פשוט מאמינים בדרכה המשלבת, המכילה, הכל כך ריאלית, של הציונות הדתית.
קשה להפנים את זה, אבל האמת הפשוטה היא, שאין שום סתירה בין לימוד תורת הרב עובדיה לבין בחירה ב'בית היהודי'. אין, ולא צריכה להיות, שום סתירה בין הערצה, מהולה באהבה, לגדול הדור, לבין אמונה עמוקה במשנתו הרחבה, המקיפה את כל תחומי החיים, של הרב קוק זצ''ל.
אולי אפילו להיפך. דוקא מי שבאמת אוהב את הרב עובדיה, צריך להפריד אותו מהפוליטיקה. להרים אותו מעל המחלוקות הטיפשיות והסכסוכים הפוליטיים.