השתתפתי בכנס תקשורת ורוח לרבנים של ארגון רבני קהילות. נהניתי מאוד מההרצאות ומההדגמות הרבות וקראתי גם את דברי הביקורת על הכנס. מי אני הקטן שאכניס ראשי בין ענקים אך את ניסיוני וחוויותי האישיות יודע אני לספר. אכן המילים פייסבוק, טוויטר, ווצפ, פוסטים, לייקים וציוצים נשמעים זרים ונוכריים לאוזניים רגישות. יש במילים אלו טעם של חולין, בטלה, רכילות ולשון הרע. מה פתאום שרבנים יעסקו בכך. איפה הימים שרבנים אפילו לא האזינו לרדיו..
***
אך האמת היא שהמילים הללו מבטאות את דרכי התקשורת של העידן הנוכחי, בזמן הזה ובעולם הזה. מיליוני אנשים בישראל וברחבי העולם צורכים את המידע שלהם ואת ערכיהם אך ורק מתוך המדיות הללו. וסליחה שהשתמשתי במילה מדיה.. אך היא אכן נחוצה כאן. כיום כידוע לא רושמים מכתבים ואיגרות ואפילו כבר כמעט ולא מתקשרים בטלפון. כיום רוב רובו של השיח מתנהל ברשת האינטרנט והרשתות החברתיות. היעלה על הדעת שרבנים לא יהיו חלק מזה? היתכן שלא ישמע קולה של התורה? האם נותיר זירה עצומה שכזו רק לאנשים אחרים?
זוהי ככר העיר של ימינו וחלילה לנו מלהפקירה. זהו ממש המפגש אשר היה מתקיים פעם בין הרב הפוסע ברחוב בדרכו לבית המדרש לבין האדם שנפגש עמו באקראי.
***
פעם גם לא היה גלגל, לא היה מנוע, לא היה חשמל (חוץ מהתיאור של הנביא יחזקאל כמובן) ולא היה גם טלפון. כיום יש את כל אלו ויש גם אינטרנט, אימייל ורשתות חברתיות. רבנים לא צריכים להחרים כלים אלא לנתב את השימוש בהם לתיקון העולם ולהפיץ תורה ויראת שמים. בסכין אפשר לדקור אך אפשר גם לבצוע עמה חלת שבת. זהו תפקידם של הרבנים בהקשר הזה - לתעל את השימוש בכלים בצורה נכונה ולמטרות ראויות. אני בטוח שיש כאלו שגם חשים לא בנוח כשיש חיזיון אור קולי תורני עם עשן ורעש או אפילו כשיש שיעור לוויין. אבל כבר אמר הרב קוק 'בכל דור ודור צריך ללמד את דרכי השימוש בכלים המשפיעים על הדור'.
***
בשנים הספורות שאני חלק מזה, אני מוצא צמאון גדול מאוד מחד והנגשה קלה ונהדרת מאידך. אנשים שואלים שאלות הלכתיות, אנשים מתייעצים על מנהגים, וכמובן מקבלים גם דברי תורה לשלחן שבת מדי שבוע. האם זה מגיע לעשרות אנשים, למאות או לאלפים? זאת איננו יודעים כמובן. אך בכנס כמו זה שהתקיים קבלנו חיזוק ועידוד כיצד להרבות תורה בדרכים אלו. ואיני נכנס כאן גם להיבטים פוליטיים ומדיניים שבהם על אחת כמה וכמה שחשוב שיישמע קולנו. אני לעתים תוהה ביני לביני האם הגירוש יכול היה לצאת לפועל לו רק היו לנו ווצפ ופייסבוק בשנת ה'תשס"ה.
***
אך כמובן כמו בכל דבר ישנו גם סיכון. ניסוח לא נכון יכול לשמש כחרב פיפיות. ברגע שיוצאים לרשות הרבים אסור שיימצא 'רבב על בגדו'. לא כל אחד יודע כיצד להתנסח, מה לרשום ואיך לכתוב. חלילה שהנזק יהא רב על התועלת. כמו כל מקצוע גם זה דורש לימוד. אנשי מקצוע ובעלי ניסיון יכולים לסייע לרבנים במלאכתם. יתכן גם שיש רבנים שאינם מתאימים לכך כלל, ולא בגלל חסרונם אלא ההיפך, בשל מעלתם. ברור שגדלות בתורה אינה נמדדת במספר לייקים. גדולי התורה יכולים וצריכים להמשיך לשקוד על לימודם בבית המדרש. אך כמובן שאפשר להעלות את שיחותיהם בשידור חי בפייסבוק.. את זה לומדים בסדנה למתקדמים.. בעזרת השם במפגשים הבאים אני מניח שיעסקו בכך.
***
בתנא דבי אליהו רבה (פר' י"א) נאמר דבר נורא אודות מעשה פלגש בגבעה ומלחמת האחים שאירעה שם:
"ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו?
לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה - שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם - היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש יום אחד לבית אל יום אחד לחברון יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה ובשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו.
והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהן את הטורח.."
***
אז האינטרנט.
-----------
צחי פנטון הוא מנהל כולל רצון יהודה בפתח תקווה