בשבוע הבא אמורה להינתן ההכרעה במשפט דומא. העיסוק בשאלה העקרונית – האופן הראוי לשימוש בעינויים במדינה היהודית - מוביל לתיקון העיוותים במערכת הקיימת.
השאלה העקרונית – כיצד מדינה יהודית משתמש בעינויים?
ערב ההכרעה במשפט זוטא על הודאת הנחקרים בעינויים בפרשת דומא, עלינו – החפצים בקיומה של מדינה יהודית אמתית-שורשית – להתבונן בשאלה העקרונית, האם המדינה היהודית מאפשרת עינוי של חשודים בפשע? ואם כן, במה דומה או שונה ההדרכה היהודית-תורנית מהמציאות הקיימת במדינת ישראל.
מראש אבקש מחילה מהחשודים ומשפחותיהם, שכביכול עיסוקי בשאלה העקרונית על אופן השימוש בעינויים בפשע, עלול כבר להניח ולשפוט את מעשיהם ואת הודאתם של החשודים. כמובן שאין כוונתי לכך. הדיון בשאלה העקרונית על השימוש בעינויים, שצריך להתקיים בכל שאלה ציבורית העומדת על הפרק, נעשה על מנת לעורר אותנו - חפצי השינוי - למחשבה ולחזון שבע"ה נגמור ונביא לידי פועל במדינה היהודית.
לא קשה לראות את העיוות ואת חוסר ההיגיון והצדק שיש בעינוי נחקרים על ידי מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל. כיום, מערכת סגורה כדוגמת השב"כ או המשטרה, מענה חשודים על פי הבנתה ושיקול דעתה את חומרת פשיעתם ואת הצורך הציבורי בעינוי זה ['פצצה מתקתקת'], תחת אישורים ובקורת עמומה של הפרקליטות ובתי המשפט, ורק לאחר מעשה 'עולה פתאום' השאלה העקרונית – האם העינוי היה מוצדק? האם הביא את התוצאה הרצויה או שהחקירה הפעילה כוח בלתי סביר לחנם משום שאי אפשר לקבוע על ידה את אשמת הנחשד.
מלבד חוסר הצדק הקיים במערכת, גם שאלת בירור המציאות בדיעבד – האם היו או לא היו עינויים מופרזים, והאם היתה הודאת אמת – היא מטבעה שאלה קשה לבירור וקל לסלף את ההכרעה בה בזדון או בשגגה.
אין צורך להשלים עם העיוות הזה ולראות בו מציאות הכרחית! כמו בשאלות רבות, אם רק נלמד ונדע להסיק מסקנות מקוריות מתוך תורתנו, נדע לכלכל את חיי מדינתו בתבונה ובצדק רב יותר.
הכלל והחריג במשפט התורה
הצורך ההכרחי לעיתים בחקירת חשודים תחת לחץ ועינויים ובענישה ש'לא מן הדין', על מנת להגן על שלומו של הציבור וכדי למנוע מפושעים למלט את נפשם משום חוסר בראיות, ובכך להמשיך בפשיעתם וקלקולם, לא נעלם מעיניהם של חכמינו ומהלכות תורתנו. ולכן, אף על פי שהכלל ההלכתי הידוע הוא לקיים כל דין ודבר רק על ידי שני עדים ובאומדנות ברורות, וחרף איסור ההכאה שלא במסגרת עונש ('ארבעים יכנו לא יוסיף'), נקבעה בהלכה האפשרות לענות חשודים בפשע על מנת שיודו במעשיהם ואף להענישם ענישה יתירה לצורך הרתעה ואזהרה.
עד כאן דומה במידה רבה העמדה היהודית-הלכתית למציאות כיום, בה מופעלים העינויים רק במציאות הכרחית על מנת לשמור על שלמות הציבור והמדינה מפני מצבים ואנשים מסוכנים. אך מעיון במקורותינו עולה הבדל גדול ועקרוני המתקן את העיוות המתואר לעיל.
עינוי צדק מול עינוי כוחני
כאחת מהדוגמאות במקורותינו נביא את סיפורו של מר זוטרא [בבא מציעא כד, א בתרגום חופשי]: ממר זוטרא [או מאדם אחר] נגנבה כוס, ראו תלמידיו אדם אחד שניגב את ידיו בבגדו של חברו ללא רשותו של חברו, אמרו למר זוטרא, אמר: הוא אדם שלא אכפת לו מממונו של חברו, כפת אותו עד שהודה בגנבת הכוס.
אכן ניתן לראות במעשה זה את החגירות מהמשפט הרגיל ומדין התורה – עינוי בלא ראיה ולא כעונש אלא כאמצעי להשגת ראיה-הודאה. אך בולט ההבדל גדול, כאן נעשה העינוי על ידי הדיין – מר זוטרא, ובשעת הדין בלבד. וכך גם בכל שאר מקורותינו, נעשה העינוי וההודאה בפני או על ידי הדיין עצמו, ובשעת הדיון ופסיקת הדין.
הדיין והשופט הוא המוסמך לשמירה על הצדק ועל שלום הציבור ועל כן הסמכות להחליט על שימוש באמצעים חריגים היא אך ורק בידו. וכן, נעשה העינוי תוך כדי המשפט ולעיני כל, מפני שבאמת אין צודק ממנו ואין צורך להסתירו, ולא בחקירה חשוכה וסגורה שמטבעה איננה מייצגת צדק ומפשט אלא הפעלת כוח ומניפולציות [גם אם לצורך טוב].
על כל מי שמאמין באפשרות קיומה של מדינה יהודית יותר וטובה יותר, להצביע על ההבדל החשוב והמקיף הזה, המגדיר באופן אמיתי ונכון יותר את מקומה ותפקידה של המשטרה או השב"כ שכל תפקידם הוא לכוף את הדין, ואת מקומה ומטרתה של מערכת המשפט והדין המכריעה הבלעדית בשאלות צדק וענישה.
עד אז, עד שנקים את המדינה היהודית השלמה, ומפני שאנו מאמינים באפשרות קיומה של מדינה טובה יותר, אנחנו רואים במשפט הזוטא ובמערכת שבידיה לענות חשודים, את כל העיוותים וחוסר הצדק שתוארו לעיל, ואם כי גם אנחנו מודים שפעמים אין מנוס מלהשתמש באמצעים חריגים, יש לעשות אותם בדרך הטובה והצודקת יותר, ואשר נמצאת בתוך מקורותינו-מקוריותנו.
אך המשפט הזה, יפה לו שמו, 'משפט זוטא'.
הכותב הוא חבר מועצה בתנועת "דרך חיים" ואברך בכולל הדיינות בבית חגי
שמואל שילהצילום: באדיבות המצולם