למי שאינו מורגל בשיח החברתי, כותרת המאמר נשמעת תמוהה. וכי יש זיקה בין העסקת עובד ומתן אפשרות לאדם לפרנס את עצמו ולקיים את משפחתו בכבוד לבין מושג שלילי כמו פוגענות? להלכה, מדובר באוקסימורון, דבר והיפוכו. אלא שלמרבה הצער, מושג זה הפך לא רק למונח מקובל אלא גם למציאות חיים בלתי נסבלת.
יותר ויותר עובדים מועסקים על ידי מעבידים שפוגעים בהם. פוגעים בתנאי העסקתם, פוגעים במשכורותיהם ופוגעים בכבודם כבני אדם. כך, בעיקר, בכל הנוגע לתופעה שמכונה היום בעולם המערבי כ"עובדים עניים". עוד מונח שאמרו היה להיות אוקסימורון. אלא שהוא לא. בניגוד לכל הבטחות הילדות שקבלנו, מסתבר שהעבודה לא ממש מונעת עוני, ולראיה האחוז הגדול של העובדים המצויים מתחת לקו העוני. כולנו גדלנו על התקווה שאם רק נתאמץ, אם רק נשנס מותניים ונזיע, נוכל לשפר את מצבנו ולהתקדם. והנה שורת מחקרים שפורסמה בשנים האחרונות, כמו גם דו"ח העוני האחרון, מגלים שזה ממש לא כך. יש יותר ויותר אנשים שעובדים כל חייהם ואפילו בשתי עבודות אך עדיין נשארים עניים.
בספרה המאלף, "כלכלה בגרוש", מתארת ברברה ארנרייך, אולי המסאית החברתית החשובה ביותר בארצות הברית של ימינו, את מה שמתרחש בחדרים האחוריים של החברה שלנו. היא משרטטת את פרצופם של רבבות אנשים שאיש מעולם לא ראה אותם, אבל כולם מכירים ונהנים ממעשיהם. הם מנקים את בתינו, מסדרים את הבגדים שפיזרנו בחנות הבגדים ושוטפים את הכלים לאחר שסעדנו את ליבנו בהם במסעדות יוקרתיות. "הם" – קרי: חדרניות, שוטפי כלים, זבניות, שומרים ומנקי בתים. על אף שהוא כתוב היטב, הספר קשה לקריאה ולעיכול. ריח הטיגון החריף במטבחי מסעדות המזון המהיר נמהל בו בריח חומרי הניקיון המסוכנים ומביא את הקורא להרגשת קבס.
ארנרייך, שכדי ללמוד על קשייהם של אותם עובדים, בחרה להפוך לאחד מהם ולו לתקופה מסוימת מפרטת את היחס לעובדים אלו. כך למשל עבודה בחברה לניקיון בתים, שמכונה "דה מיידס" (איך לא?). החברה מבטיחה ללקוחותיה ש"אנחנו מנקים ממש כמו פעם – על הידיים ועל הברכיים" (ע' 96). גישה זו שמהווה לכאורה עבודה טובה יותר שכן "את קרובה יותר לעבודתך והסבירות שתחמיצי אריח מלוכלך קטנה יותר" כדברי ארנרייך, מסייעת להשפלת המנקות ולהכנעתן. התנוחה הזו מצטרפת לחומרי ניקיון מזיקים שהורגים אולי כל חיידק אבל פוגעים בעור המנקות ובבריאותן. לא שזה מטריד את בעלי הבתים, שכן כפי שמעידה אחת העובדות "אנחנו שום דבר בשביל אנשים אלה… אנחנו רק מנקות" (ע' 111). בעלי ובעלות הבתים מעוניינים רק לתפוס את המנקות בקלקלתן (כך, למשל, על ידי השארת לכלוך במכוון בפינה מוסתרת) או לדרוש מהן – כמיטב האסרטיביות הצרכנית – למרק את חלקם האחורי של מושבי האסלה פעם נוספת.
קשה לא להצטרף לתהייתה של ארנרייך האם לבעלי הבתים יש מושג קלוש על הסבל הכרוך בהפיכת בתיהם למושלמים כחדרי מלון ? "כלום היה הדבר מטריד אותם לו ידעו שרצפת הסלון שלהם נשטפה בדמעות אדם" (ע' 102) או בזיעתה של נערה חיוורת בת 23 הסובלת מתת תזונה ? כנראה שלא. בשיטה זו, עוזרות הבית, על כל כאביהן, שכרן ותשלומי הביטוח הלאומי שלהן הם עניינה של חברת כח האדם שמעסיקה אותם בלבד (לעוזרת אסור לבוא במגע ישיר עם בעל הבית). היא הופכת אותן למוצר מושלם גם עבור מי ש(עדיין) מגדיר עצמו כמי שמתנגד לניצולם המחפיר של בני אדם כעבדים. בדרך דומה להפיכת האדם לאובייקט מתארת ארנרייך את ההדרכה לשימוש בשואב אבק. "כן, שואב האבק פשוט נקשר אל גביך, מסביר בחור שמנמן שמציג את עצמו כמקור ההמצאה. הוא לובש אותו מהדק את הרצועות לרוחב חזהו ומתחתיו, ואומר בגאווה: רואים אני שואב האבק. הוא שוקל רק ארבעה וחצי קילוגרם טוען הממציא, אך תוך זמן קצר אני מגלה שכולל החלקים המורכבים על הרצועה הנכרכת סביב המותניים, המשקל מתקרב יותר לשבעה קילוגרמים. ומה באשר לגבי התחתון הממורמר והמפונק? הממציא חוזר לתימת האיחוד בין אדם למכונה. אם נחגור כהלכה , נהיה אנו שואבי אבק, ולשואבי אבק אין כאבי גב " והספר מלא דוגמאות נוספות לניצול ולאובדן צלם אנוש.
ספר זה ודומיו מגלה שהחיים בחברה בת ימינו כמעט בלתי אפשריים לאותם אנשים שניזונים בה משכר מינימום. דווקא לאנשים אלה יש עלויות מחיה רבות יותר מאשר לבעלי המשכורות הגבוהות. מכיוון שרבים מהם זקוקים לפחות לשתי עבודות כדי להתקיים, הם חייבים לגור קרוב למקומות העבודה כדי להספיק להגיע בזמן לשניהם. אכן, בדרך כלל אזורי המגורים הסמוכים למקומות התעסוקה יקרים מאד ועלותם "שותה" את רוב המשכורת. בגדי העובדים צריכים להיות מצוחצחים עבור הלקוחות (כדי שחס ושלום בעלי הבית לא יירתעו מנוכחותם), אבל לרבים מהם אין כסף למכונות כביסה, מה שהופך טיפול בכל כתם להוצאה כספית ניכרת. בגלל העבודה הקשה, חוסר המודעות, תנאי הסניטציה הקשים במקום מגוריהם והמתח התמידי שהם שרויים בו העניים העובדים גם חולים הרבה יותר. ובריאות, כידוע, עולה הרבה כסף, במיוחד למי שאין ידו משגת לשלם את תשלומי ביטוח הבריאות או להעסיק רופא צמוד.
בהמשך ספרה שואלת ארנרייך את השאלה המתבקשת: מדוע לא עוזבים עובדים אלו את מקום עבודתם ועוברים לעבודה אחרת משתלמת ומכבדת יותר? מדוע לא עומדים עובדים אלו על זכויותיהם ? ארנרייך מפרטת בספרה מכלול של סיבות מדוע לא יכולים עובדים אלו לעזוב את מקום עבודתם , החל מכך שאין באפשרותם לאבד יום עבודה מבחינה כלכלית , שהרי כשאין חסכונות , המשכורת של כל יום היא קריטית וכלה בכך שכל שינוי מקום עבודה פיסי עבור עובדים אלה יכול להיות קריטי. כאשר אתה תלוי בנהג מסוים שייקח אותך או בזמנים ובטובות של אחרים אתה כבר לא אדון לעצמך. אך יותר מכל כותבת ארנייך כי :" אם העובדים בשכר נמוך לא מתנהגים ברציונליות כלכלית כלומר כמו סוכנים חופשיים במסגרת דמוקרטיה קפיטליסטית, הסיבה לכך היא שהם תושבים במקום שאינו חופשי ואינו דמוקרטי משום בחינה שהיא. כשאת נכנסת למקום עבודה בשכר נמוך וכן לרבים ממקומות העבודה בשכר בינוני, את משילה את זכויות האזרח שלך בכניסה, משאירה מאחורייך את אמריקה ואת כל מה שהיא מתיימרת לייצג ולומדת לסכור את פיך עד תום המשמרת... קשה להתפאר בכך שאנו הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם, כאשר חלקים ניכרים מאוכלוסייתה מבלים חצי משעות העירות שלהם במה שבסופו של דבר אינו אלא דיקטטורה."
הספר אמנם מתאר את אמריקה הרחוקה, אבל קשה שלא לזהות בו את פרצופה המכוער של החברה הישראלית. גם לנו יש "מצורעים תעסוקתיים" ( כינוי שניתן על ידי שופטת בית הדין הארצי לעבודה, אלישבע ברק). גם בישראל יש ציבור ענק של עובדים זרים, נשים נסחרות ועובדים ארעיים שמנוצלים רק כדי שנוכל לקנות יותר בכסף שיש בידינו. ההעסקה הפוגענית באה לידי ביטוי גם בעובדה שאותם עובדים הופכים להיות "שקופים". שקופים למעבידיהם ושקופים לנו כחברה. פעמים רבות אין להם שירותים במקומות העבודה. אין להם חדרי אוכל שבהם יוכלו לנוח זמן מועט וכיוצא באלה. עובדים אלה חוזרים בכל ערב לביתם לאחר יום עבודה מפרך עניים יותר. עניים בנפש ועניים בחומר.
לכאורה, המדינה צריכה למנוע תופעה זו. מפקחים מטעמה אמורים לוודא שעובדים יקבלו שכר כחוק ויעבדו בסביבת עבודה כפי שמתחייב מהוראות הדין: עם מקום מנוחה, שירותים בכמות מספקת למספר העובדים, תנאי העסקה הולמים. אכן, הרשויות השונות – למן היועץ המשפטי לממשלה ועד אחרון הפקחים במשרד העבודה – לא עושים די בתחום זה, אם בכלל, ולכן כמעט שאין אכיפה בו. יתר על כן: לא אחת מדינת ישראל עצמה היא מעסיקה פוגענית. בכך, רומסת היא את זכויותיהם הבסיסיות ביותר של אותם אנשים שבונים אותה.
לאור זאת, אין בידינו כל בררה אחרת. כולנו – אני, את ואתה – צריכים לעשות משהו במקום המדינה. עלינו ל"מלא את מקומם" של פקחים שאינם נראים ואינם רואים, את התובעים שאינם תובעים. עלינו להבהיר למעסיקים פוגעניים שדרכם אינה משתלמת. כך, למשל, בפעם הבאה שאתם נכנסים לחנות כלשהי ורואים קופאיות שנאלצות לעמוד שעות ארוכות על רגליהן, עובדים שאין להם חדרי נוחיות, אל תקנו דבר גם אם המוצרים יותר זולים. החיסכון שלכם בא על חשבון זכויותיהם וכבודם של העובדים. הודיעו למנהל החנות שאתם לא קונים במקום כזה ומעדיפים ללכת למקום שבו מתייחסים לעובדים כבני אדם. גם אם זה יעלה קצת יותר, זה שווה את המחיר. כך בחנויות, כך במסעדות, כך בכל מקום. הכוח הוא בידינו. אולי המחיר יהיה גבוה יותר, אבל בסופו של יום זה מחיר זול מאד עבור שמירת כבוד האדם והבטחת עתיד מוסרי וצודק יותר לכולנו.