סרבני החיים

לפני כשבע שנים נפטר סבא שלי, ניצול שואה ששרד את אושוויץ ושכל את רוב משפחתו. בימיו האחרונים שכב בבית חולים, וכשראה אותי עם מדים, ראה את הציצית המבצבצת, אמר "ככה נראה חייל יהודי"

דורון ביינהורן
ח באדר ב'
,
10 במרץ, 2014 18:29

צילום:

אחד המשברים שעברתי בחיים הוא הרגע שגיליתי שלא אוכל לשרת בקרבי. רציתי להיות "קרבי" מהרבה סיבות, יתכן שחלק מהן הוא הרצון לקבל "כבוד" ולא להיות "ג'ובניק".

בילדותי גדלתי על כך שהצבא הוא קודש. בתור ילד, הקודש הזה התבטא אצלי בעיקר בידיעה שיש סיכוי טוב שאבא יפספס את היום הולדת בגן כי הוא בצבא. במעבר בין החדרים לסלון היו תלויות תמונות של הרמטכ"ל של אותה תקופה ושל הקודמים לו. חיילים היו הגיבורים שלנו,

בחופשות היינו נוסעים למוזיאון חיל האוויר בחצרים או לאיזה פארק עם טנקים. ידענו את סוגי המטוסים, הנשקים והטנקים בתור תחביב. במהלך השנים חשבנו שהצבא הוא קונצנזוס, כולם מאוחדים סביב הצבא, אין ויכוח. גם את הגירוש מגוש קטיף הצבא עבר בלי זעזוע משמעותי. ולכן, קשה לי לשתוק בימים אלו.

מידי כמה שנים יוצא מכתב סרבנות של קבוצה זו או אחרת. פעם אלו קצינים במיל', לפעמים המוחים הם תיכוניסטים לפני גיוס או כל קבוצה אחרת. המכתב מדבר נגד פעולות מסוימות של צה"ל ועל ההתנגדות לבצע אותן.

השבוע צץ לו מכתב חדש, מכתב השמיניסטים שיזמו תלמידי תיכון בגבעתיים. במכתב הם כותבים:

"בשטחים אלו (יהודה ושומרון. ד.ב) מופרות זכויות אדם ומתבצעות פעולות הנחשבות לפשעי מלחמה על פי החוק הבינ"ל על בסיס קבוע, כגון חיסולים - הוצאות להורג ללא משפט, בניית התנחלויות בשטח כבוש, מעצרים מנהליים, עינויים, ענישה קולקטיבית וחלוקה לא שיוויונית של משאבים כמו מים וחשמל. כל שירות צבאי תורם לשימור המצב הקיים, ולכן, על פי מצפוננו, איננו יכולות/ים לקחת חלק במערכת אשר מבצעת את המעשים שתוארו".

המכתב התפרסם בדיוק ערב האזכרה של משפחת פוגל הי"ד, הורים ושלושה ילדים שנשחטו רק בגלל היותם יהודים. אני רואה כתבה על תמר פוגל הילדה שמצאה את ההורים שלה ושלושת אחיה ללא רוח חיים בערב שבת, אני רואה את הגיבורה הזו ממשיכה את החיים ועולה בי תקווה.

אני חוזר אל מכתב השמיניסטים והמילים "הוצאות להורג ללא משפט" מעבירות בי צמרמורת. מדובר בתיכון שלומדים בו תלמידים שבעיני רבים הם נחשבים איכותיים. אז מה גורם להם לצאת ולחתום על מכתב כזה? משהו בסולם הערכים ובמוסר השתבש. אני לא יודע אם זו תרבות הריאליטי או הסמארטפון שהשתלט לנו על החיים אבל משהו פה הפוך. אנחנו יכולים לראות היום אנשים שיתנו את כל מה שיש להם בשביל הכלב שלהם אבל לא ייגשו להגיש עזרה לאדם שהתמוטט ברחוב.

ברגעים אלו, שחיילי צה"ל פורקים טילים שהיו אמורים להיות מכוונים לגבעתיים. בדיוק במקום בו לומדים אותם נערים, הם ממשיכים להעביר את העצומה לחתימות. בדיוק ברגעים בהם מאות אנשים התכנסו באיתמר לאזכרה של משפחת פוגל ישבו אותם נערים וניסחו את המכתב הבא.

אוהבים? תנו הצצה לטורים האחרונים של דורון:

- מאות אלפי רפאל


- ארבעה ברכב אחד

- שרוליק

- בנט שכח אותי!

- מוחמד ואני

לפני כשבע שנים נפטר סבא שלי, ניצול שואה ששרד את אושוויץ ואיבד הורים ושבעה אחים, חלקם נורו לנגד עיניו. בימיו האחרונים, קרוב לגיל 90, הוא שכב בבית החולים שגופו לא מתפקד אבל מחשבתו הייתה צלולה לגמרי. בשעת ערב שחזרתי מהצבא נסעתי ישר לבית החולים לבקרו. כשנכנסתי לחדר עם המדים הוא הסתכל עליי, ראה את הציצית שמבצבצת מהמדים ואמר "ככה נראה חייל יהודי".

הוא לא הוסיף הרבה, הרי כל השנים הוא טען שאנחנו לא צריכים לשמוע מה הוא עבר בשואה, זה רק יעשה לנו רע. האמירה הקצרה שלו השאירה אצלי רושם עמוק, זה מה שניצול השואה אפילו לא חלם עליו, צבא יהודי בארץ ישראל, צבא מוסרי וערכי. לא יודע איך הוא היה מגיב אם היה קורא את מכתב השמיניסטים, אני רק יודע שמה שהביא לו הרבה גאווה ואושר זה שהוא זכה ששני בניו ישרתו 30 שנה בצבא היהודי בארץ ישראל.

את השמיניסטים שחתמו על המכתב נשכח עוד יום-יומיים, את גיבורי צה"ל שנפלו בכדי להגן על אותם שמיניסטים לא נשכח לעולם.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב אליהו בירנבוים צילום: באדיבות המצולם

"על אף שבתי הכנסת נסגרו, המקוואות לא נסגרו בעולם"

קרא עוד