אנחנו חיים בדור בו מלוא כל הארץ בלבול. זה מתחיל בשאלות של זהות וחיבור. מצד אחד, השיח גדוש בהוויה של התחברות. הרצון לביטוי אישי ולערגה פנימית הם מאוד חיוביים. אבל אם זה מצטמצם למאוויים אישיים, ו'אני' אינטנסיבי, לא נשאר מקום לאחר.
ודווקא בדור בו הזהות כל כך חשובה, מנסה הגישה הפוסט-מודרנית למרוח בטיפקס את כל הגדרות הזהות למיניהן - הפרטית, המגדרית, הרגשית, הלאומית, הדתית, והשמיים הם הגבול. וכך גובר הבלבול. יש לך מנעד כל כך רחב של בחירה, שאתה מתבלבל בדרך. אני בעד בחירה. אבל בחירה מושכלת. אחרת יש אנדרלמוסיה.
יש אנשים שמרגישים חוסר הלימה בן גופם לנפשם. תחושה זו דומיננטית ומועצמת בגיל ההתבגרות, עת מגבשים זהות עצמית, וזה נורמטיבי במידה מסוימת. זה חלק מהצמיחה .זה מופיע בתחום המגדר, כשיש תעתוע, הגוף מדבר שפה שלא נכונה לנפש שלי. זה מופיע בדימוי גוף מעוות ושלילי, שמתפתח להפרעות אכילה. לאט לאט מתאזנים, ולומדים לגבש זהות יציבה.
בגיל העמידה ישנה תופעה דומה. הגוף שוב מתעתע. הנפש כל כך צעירה ודינאמית. אז למה הגוף בוגד? הוא לא משתף פעולה עם כל החלומות שבאתי להגשים. ותחושות אלו נורמטיביות ומאזנות.
אבל איפה עובר הגבול? יש בעולם תופעות של אנשים שמרגישים שהם בגיל אחר - אדם בן שישים מזהה את עצמו עם דמות של ילדה בת חמש, ויש, לא עלינו, שרואים את עצמם, כמו ההינדיק בסיפורי רב נחמן, בדמות של תרנגול... האם כך עולם מתוקן יכול להתקיים?
גם מוסד המשפחה לובש בלבול. פעם סיפרנו לילדים על 'אבא פילפיל ,אמא פילפילה, ובנם הפילפילון'. הם התהלכו בג'ונגל, קטפו ואכלו בננות, והיו מאושרים. והיום - הס מלהזכיר! 'מולי וצומי חוגגים את שבוע המשפחה' ומספרים לילדים שיש כל מיני סוגים של משפחות, וזה בסדר. אולי שתי אימהות. אולי שתי אבות. הכל הולך. בואו נזרום. למה להגדיר הגדרות נוקשות? הכל פתוח. ומבלבל.
ויש זוגיות שלא מוצאת את מקומה. אתגרי השעה או סתם הזנחה של הקשר המתגמל ביותר עלי אדמות. אפשר וצריך לתבל את הקשר בתבלינים צבעוניים, ולהעשיר את התפאורה, כיד הדמיון. ולהשקיע. כמטפלת בחיי אישות, חלק ניכר מעבודתי מצוי במגרש הזה. של הפלפל. וזה נפלא. על החלק הנפלא של טיפוח האהבה, אסור לוותר. את המתנות היקרות שהיא מושיטה לנו, ניקח בשתי ידיים פשוטות.
יש שחושבים שעדיף לברוח. לשבור את הכלים. להתיר את חוטי החליפה המופלאה של קדושת הבית, ולהישאר עם חוטים פרומים וחשש שעטנז של פוליאמורה. אפילו האוניברסיטה 'הדתית' רואה לנכון לארח כנס שדגלו עליו - בגידה. וכך פותחת ההזמנה: 'בדלתיים פתוחות על אופנת הפוליאמורה – יחסים פתוחים ושיפוטיות במרחב הטיפולי'. ובתחתית ההזמנה מובאים דבריו של יהודה עמיחי 'ראיתי דרכים מובילות מאיש אחר אל אשה אחרת'. מופלא ומרגש... ואני ראיתי בזה קמפוס אוניברסיטאי דתי שדרכו מובילה מחינוך למשפחה בריאה אל דיון 'אקדמאי' על פירוקה.
זה כנס לגמרי לא תמים. ולי מותר להביע עמדה, כמטפלת בתחום האישות. זה כנס שמנסה להכניס למגרש הנורמטיבי את הבלבול והפירוד והאבסורד. מאז ומעולם היו זליגות. עובדה היא שהתורה מוצאת מקום לצוות על נאמנות זוגית. אבל הכל מותר בשם ה'מדע'. לפרום את כל החוטים. לחדד את החיצים. לבלבל את היוצרות. האם חסרים נושאים בוערים בתוך המשפחה שדורשים כלים של טיפול?
הכנס הזה הוא מגמתי. יש לו אג'נדה. ואין לו זכות קיום באוניברסיטה דתית. טוב שלא היה נברא, ועכשיו שנברא יש לגדוע אותו באיבו.