דברים לחי-מת שמהלך בינינו:
הייתי חייב לעצור הכל..
לעצור הכל ולכתוב לך.
כי מאז אותה תאונה. בלילה בעודי מתהפך מצד לצד, עולה מול עיניי תמונתם של משפחת עטר ועמה הדי הצרחות והדמעות שלהם ברגעיהם האחרונים. איך כלי התחבורה הופך בשבריר שניה למרכבה בוערת עד כיסא הכבוד.
אך לא רק את צרחותיהם אני שומע,שומע גם את צרחותיך שלך, של משפחתך
ואולי דמעותיהם של רעייתך וילדיך. אם יש?
טעות בידי האנשים לחשוב שהתאונה הארורה הזו גבתה את חייהם של 8 נפשות היא גבתה את חייהם של שני משפחות שלמות!! ומוצא אני את עצמי מתחלחל מן המחשבה והשאלה מה יותר גרוע להיות מת או שמא להיות חי מת? ואינני יודע.
אין במילותיי כאן שפיטה או ביקורת. בטוחני כי מצפונך מלקה בך ביום ובלילה. בבוקר. בצהרים, ובערב. כל ביקורת או שפיטה, איזו שתהיה, לא תשתווה לאות קין הנצחית אשר נחרטה על מצחך בימים האחרונים לדראון עולם.
ואין לי בכדי לנחם אותך, איני יכול לומר שיהיה בסדר, ושהכל עובר, שתיתן חיוך הכל לטובה ושאר משפטים כאלה ואחרים.
כל שיש ביכולתי לומר לך הוא
שתדע שאני חושב עליך
כואב אותך ואת משפחתך.
ויודע שהייתי יכול להיות אני זה שבמקומך
הייתי חייב לעצור הכל...
המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים