בעת האחרונה אנו עדים לקמפיין אגרסיבי ואלים, המכוון לשכנע את הציבור הישראלי לתת לגיטימציה ציבורית לאורח חיים המנוגד בתכלית לדרכה של תורה.
כיוון ששיח זה הולך ותופס מקום מרכזי ברשות הרבים במדינת ישראל-עלינו להתבונן בתופעה זו, בשורשיה וענפיה, מתוך מבט של תורה.
מעטים המעשים המכונים בתורה "תועבה". זהו ביטוי חריף, שמבטא מיאוס כלפי עבירה שפוגמת בבסיס הקיום האנושי-בתחום הרוחני(עבודה זרה),בתחום הגופני(מאכלות אסורות) ובתחום החברתי-משפחתי(גילוי עריות).עם זאת, בגמרא בנדרים מובאת פרשנות מפתיעה: "אמר ליה בר קפרא לרבי: מאי 'תועבה'?...הכי אמר רחמנא:'תועבה'-תועה אתה בה". המושג "תועבה" מבטא טעות ביישום כח חיובי בעיקרו, באופן שלילי. כח החיים, שמונח ביסוד הנטיה הטבעית של האדם- מופנה לכיוון שבו אין, ולא תוכל להיות, תוספת חיים. הרב קוק מבאר זאת במבט עמוק, בדבריו אודות "תהפוכות הנטיות הטבעיות": "ההתעוררות של המדע החדש, על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם(-נטיה מינית כלפי בני אותו המין), ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלוקינו יקום לעולם...וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר, ויִשֹנָא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה".
איננו מקלים ראש בקושי אותו עוברים בנים ובנות בהקשר זה, ובגודל האתגר הכרוך בהתגברות. עם זאת, לא יתכן להפוך את הקושי לאידיאל.
כמובן, תופעה זו אינה מנותקת מהתפיסה התרבותית הפוסט-מודרנית, על פיה אין לקבוע אמות מידה אובייקטיביות לאמת ולמוסר. בעולם פוסט-מודרני, המושג "חופש הפרט" וההנאה מקבלים משקל עצום בחיים, והצורך להתגבר ולווסת רגשות ורצונות כמעט ואינו קיים.
אי אפשר לנתק את המאבק של המכונים להט"ב, מהמאבק הרחב על זהותה היהודית של מדינת ישראל. הסיפור הוא דמותה של המשפחה בישראל, ובהתאם לכך גם המענה הנדרש- העמקת היסודות הללו, של זוגיות, משפחה והורות, מתוך מבט של תורה.
לאור זאת, להלן 6 נקודות למחשבה.
א. פרט וכלל.
יש ליצור אבחנה ברורה בין הצורך לאהוב כל יהודי באשר הוא, ולקרב באהבה ובסבלנות גם אדם המוגדר כחוטא, לבין החובה למחות כנגד עיוות במישור הציבורי.
כאשר אנשים כאלה מתאגדים כקהילה- עלינו למחות נגדם בכל תוקף. לא שמענו מעולם על הקמת קהילה של מחללי שבת או מדברי לשון הרע. "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". כאשר מדובר בתופעה ציבורית- התמונה משתנה.
היסוד המנחה את אנשי הלהט"ב במצעדי ה"גאווה", היא הטענה שהבעיה אינה מונחת כלל לפתחם, החברה היא זו שצריכה להשתנות. הטלת האחריות על החברה, והסרת האחריות מהאדם עצמו להתמודד בגבורה מול הנסיון הקשה בו הוא נמצא- שומטת את הקרקע תחת הסיכוי לשינוי, ומונעת כל אפשרות לדיון אמיתי על התופעה כשלעצמה.
ב. יסוד החופש והיחס להנאה בחיים.
הטענה השגורה: "איש באמונתו יחיה".
אנחנו בוודאי בעד חופש, אך כזה שמאפשר באמת לכוחות החיים לבוא לידי ביטוי שלם, ולא חופש המסחרר את האדם ומוביל אותו להתמכרות להנאות רגעיות. כך כותב הרב: "השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע. צד קדוש וצד טמא. הצד הטוב הוא כשהשאיפה הזאת מתרוממת מהמועקה של הדמיון ושל התאוות החומריות...והצד הרע שבה הוא כשהציור של חופש הדעות עושה את דרכו ע"פ הנטיות הטבעיות שבאדם, שהמזג והדמיון, הנטיה התאוונית וכל מה ששפל מצד הבהמיות של האדם, רושם עליו את רשימתו. אז חופש הדעות מביא את האנושיות לידי התכערות נוראה, המאבדת את הון החיים ועוקרת את ההוד והנצח מנפש האדם בצורתו היחידית ובצורתו הציבורית, וטוב לפני האלוקים ימלט ממנה"
טענה נוספת, נוגעת לזכות הבסיסית של אדם לנהל חיים שמחים, על פי נטייתו ורצונו. ידועים דברי הרב: "יסוד דרך ד' הסלולה בישראל הוא מילוי החובה...נוצר האדם, על פי גורלו, להיות איש או אשה- היינו למלא תפקיד ידוע בהוויה...דרכי האמורי נוסדו על ההנחה המגושמה שהחיים הם 'מילוי-החפץ', לא 'מילוי-חובה'. את החפצים אפשר להחליף על פי השפעת חפץ יותר מלבב. חיי המשפחה המוטבעים על פי מילוי החובה, מכוונים את התפקיד לכל צד, עד אשר עם כל ההשפעות שכל אחד מקבל מזולתו, לא יומר היסוד של ההויה ותכונת החיים".
ההבדל בין הנאה לנהנתנות- היא במקומה של ההנאה כדבר הנלווה לייעוד בחיים, ולא חלילה כערך מרכזי ומוחלט. החיים עבורנו הם אמצעי למילוי תפקיד, להגשמת ייעוד, ולא מטרה בפני עצמה.
ג. קבלת השונה.
אנו שומעים, השכם והערב, הטפות מוסר סביב הצורך לקבל את האחר, גם אם הוא שונה בדעותיו ואורחות חייו. אין ספק, חלק מקיומה של חברה מתוקנת מבוסס על סובלנות כלפי הזולת, במובן הרחב של המילה. בריאת העולם בזוגות, והנסירה - מכוונת בדיוק למטרה הזו, של בניית אחדות דווקא מתוך מקום שונה. הנטיה לקשר עם בני אותו המין מבטאת את ההיפך הגמור. כל מי שנחשף לשיח הציבורי סביב מחאות הלהט"ב יודע היטב עד כמה מדובר בשיח אלים וכוחני, בו כל מי שמעז להביע דעה שונה- מותקף ללא רחם ומתויג מיד כ"הומופוב". אין בשיח זה דבר וחצי דבר עם המושג "קבלת השונה".
ככלל, ניתן בקלות לזהות גישות ודעות מניפולטיביות, באמצעות החלפת השמות או הדמויות בהן מדובר. אילו היינו רק מנסים להחליף את המילה להט"ב במילה חרדים, או אנשי הגבעות- היינו נתקלים בחומת פלדה מצד אחינו מהצד האחר של המתרס.
אנו במפורש בעד סובלנות כלפי השונה, בתנאי שאותו שונה אינו נלחם באלימות להכריח אותנו לחשוב כמותו.
ד. ערך המשפחה וההורות.
נקודת אור מסויימת, היא הבלטת ערך המשפחה. העובדה שאנשי הלהט"ב מתעקשים לקיים טקס חתונה בין בני אותו המין, מבטאת את הקונצנזוס הציבורי בהקשר של ערך המשפחה. כעת, עלינו מוטלת החובה להעמיק את היסוד הזה בטהרתו, מתוך מבט של תורה.
ניתן היה לתאר, תיאורטית, מצב, בו היה מתקיים מאבק ציבורי שכותרתו: ביטול מוסד המשפחה, חיים של הפקרות מוחלטת ללא תא משפחתי כלל. אז, היינו נדרשים לחריש עמוק יותר. אשרינו, שאין צורך להוכיח ולשכנע עד כמה חשובים חיי משפחה. הרצון להקים משפחה משותף לכולם, וזו נקודת פתיחה חשובה. כעת, עלינו לצקת תוכן אמיתי למושג זה, לאור הדרכתה של תורה ולאור הטבעיות האנושית הבריאה.
כך גם לגבי המאבק האחרון של הלהט"ב, על האפשרות להביא ילדים לעולם דרך פונדקאות. מוסכם על הכל, שגידול ילדים הוא יסוד הבית. ההסכמה שקיימת סביב חשיבות הבאת ילדים לעולם, והשפעתה על החוסן המשפחתי, היא נקודת אור נוספת, שדורשת ניקוי וטיהור.
ככל שהאמון בטוב שבחיים גדול יותר- כך גדל הרצון להרבות נשמות שייהנו מטוב זה. כך כותב הרב: "ישראל אמנם נקדשו, שהם התחייבו בפריה ורביה ממצוות ה' עליהם, מפני שידיעת ה' לאמיתתה, מובילה אל הידיעה של אושר החיים שסוף סוף יבוא, על כן יש בזה צדקה ומצווה רבה להרבות חיים. אבל אומות העולם, שאינן מוכשרות להשכיל כזאת, והדעה 'נח לו לאדם שלא נברא'- היא עושה בעצם את העסק להתהוות החיים והבאתם- לחטא".
עם זאת, יש להדגיש כי הבאת ילדים לעולם היא ייעוד, משימה חשובה מאין כמותה, ובהקשר זה- הביטוי השגור בפי הלהט"ב: "גם לנו מגיע ילדים"- מעוות. אמור מעתה: ההורים עבור הילדים, ולא הילדים עבור ההורים.
ה. להימנע ממכבסת מילים.
חלק מההטעיה בשיח הציבורי, נוגע למניפולציות תקשורתיות, ושימוש במילים "מכובסות". כך מבאר הרב, בהקשר אחר, את השימוש ב"מכבסת מילים" כדי לטהר עוולות: "אבל עוד עלולה החטאת לרדת עד סוף הדיוטא התחתונה, עד אותה המידה שתישאר צורת המשפט רק הברה ריקנית מכל תוכן, רק מלובשת באיזו צורה של תכונה משפטית, בשביל הסדר החיצון של הבריות, אבל לא מצד תביעת הלב הפנימי...צורה משפטית שאין לה כי אם שמה בעלמא, ובקרבה אין שום יושר ושום משפט, וההגיון האמיתי סותר אותה מיניה וביה".
המונח "פונדקאות" לזוגות חד-מיניים, נשמע לכאורה נאור ונקי. מדובר על השכרת רחם של אשה, בדרך כלל ממעמד חברתי וסוציו-אקונומי נמוך, דבר שבמדינות רבות אסור חוקית, כדי להימנע מסחר בבני אדם. אין ספק, יש מקרים מסויימים מאד בהם אנו תומכים בפתרונות כמו פונדקאות, אך בוודאי שחלילה להשתמש בכך בקלות ראש.
דוגמה נוספת, היא השימוש הציני בפסוק "ואהבת לרעך כמוך". מי לא בעד אהבת ישראל? כדאי תמיד לעיין בפסוקי התורה, בשלמות וללא הוצאה מההקשר. הפסוק הוא: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". יסוד אהבת הזולת הוא אהבת ה', וכמתבקש ממנה- מילוי רצון ה'. אהבת האדם, ואהבת האחר, אין משמעותה אדישות כלפי כשלים מוסריים של הזולת.
ו. בהפגנות לא מחנכים.
בשולי הדברים, עלינו לזכור כי בהפגנות כשלעצמן- לא נשכנע את הציבור הרחב, ובוודאי שלא נשכנע את מי שדעתו שונה משלנו. אכן, יש חשיבות להביע מחאה, כדי לא להפקיר את הזירה הציבורית. אך עלינו לזכור- מהפיכות אמיתיות דורשות בניין עולם ערכים שלם, עמוק ויסודי- ועולם כזה לא ייבנה בכיכר העיר. עיקר האחריות מוטלת על בית המדרש- להעמיק את העיסוק בערכי המשפחה. בסופו של דבר, הטמעת ערכים דורשת התמדה וסבלנות, וב"ה הציבור הישראלי, ברובו המכריע, נתברך בחושים בריאים וטבעיות בריאה, ויודע היטב היכן נמצאת האמת.