הפייסבוק הוא מקום מוזר. כולם מפרגנים כל הזמן. אפשר לקבל "ואוו", "מדהים" ו"גאון", אפילו על ציור של עיגול ירוק עם צבעי פנדה שהבת שנתיים שלך ציירה. כולם רוצים חיזוקים חיוביים. זה כיף. זה נחמד. אפילו הצד השני, ההטרלות שבאות לפרק מעט את חינגת הפירגונים, מגיעה ממקום של שמחה ופרגון (לרוב).
ואז נוצר מצב משונה. אתה לא יודע באמת אם היצירה שיצרת היא טובה. שיר חדש, קריקטורה, ספר חדש או כל פוסט שנכתב, מקבל התייחסות כזו או אחרת, וכל התגובות מגיעות כמעט על אוטומט.
מצב כזה יוצר בינוניות. כי אם כולם אומרים לך שזה מדהים, אבל אין קנה מידה אמיתי, אתה ממשיך ב"מדהים" שלך, שהוא בעצם בינוני, אך הוא לא עומד במבחן המציאות. מבחן המציאות הוא כסף. האם אנשים היו שמים כסף על התוכן שלך מחוץ לפייסבוק.
תוכן בינוני מקבל מחוץ לפייסבוק במה וכסף, אבל זה רק מוכיח שהציבור מעוניין גם בתוכן כזה. וזה גם טוב. לא כולם אוהבים או רוצים מנות גורמה, ציורים אבסטרקטיים או מוזיקה קלאסית. אפילו הרוב לא.
וכאן נכנסת המדינה והמימון שלה לתרבות שלנו. כשגוף תרבות מקבל תקציב מהמדינה, ואין לו באמת עניין בהכנסה מרכישות כרטיסים, אין לו באמת יכולת לדעת אם היצירות שלו טובות. יותר מזה, הוא יכול להפיץ את המסרים שלו יותר בקלות, ללא צורך במבחן הציבור.
השרה רגבצילום: פלאש 90. יונתן זינדל
מאז שבגין עלה לשלטון, ולא העיף את כל הלקטורים, קומיסרי התרבות, הפקידים שיושבים על הברז התרבותי והמימוני, אנחנו נמצאים בבעיה קשה מאוד.
נציגי השמאל שולטים דה-פקטו באיזה סוג תרבות תקבל מימון, איזה איזור בארץ יקבל כסף ועל מה. לסבר את אוזניכם, במשך שנים, מאות מיליונים הולכים לתרבות בתל אביב, עוד מאות מיליונים לתרבות בגוש דן ושאר הפירורים הולכים לפריפריה. לפי נתוני אתר הכנסת, עד 2015 כולל, רוב התקציב הלך לתל-אביב, שקיבלה 309 מיליון ₪ מתוך 700 מיליון ₪, 151 מיליון ₪ לירושלים, כל יהודה ושומרון 5 מיליון. ומי מחלק את הכסף הזה? לקטורים. אנשים שנמצאים שנים ארוכות בתפקיד, שאוחזים בדעה פוליטית אחידה ושמעוניינים לחנך את עם ישראל בערכים הפרוגרסיביים החולים שלהם. רוצים לעשות סרט על טייס חיל האוויר? לא תעברו את הלקטורים אם "היוצר לא מתעכב על שאלות מוסריות. בתור סרט מלחמה בוחר התסריט להימנע מלגעת בנושאים מורכבים כמו אימת המוות וההרס שמלחמה גורמת לשני הצדדים הנלחמים והאבסורד שבעצם קיומה של מלחמה. התסריט מכיל מינון נמוך מדי של הממד האנטי מלחמתי". אלו דבריו של הלקטור אורי סיוון, על הסרט שרצה להוציא רועי הורנשטיין על מבצע "מוקד" שבו השמיד חיל האוויר הישראלי את חילות האוויר של צבאות ערב בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים". וזאת אחרי שהלקטור שיבח את יכולת הכתיבה ב"תסריט מרשים. תחקיר מדויק. חד וסוחף". אם הסרט לא מתעמת עם המוסרניות השמאלנית, הסרט לא יקבל תקציב מהמדינה. אם הסרט ידבר רק על אחד הניצחונות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, אבל לא יראה מצרים סובלים, או טייס מתחבט מוסרית בשאלה "האם זה נכון להרוג אויבים בזמן מלחמה, ובכלל, מה זה אויבים, הרי כולנו בני אדם", אזי לא יתקבל מימון ממשלתי.
האקו סיסטם הזה רופס, נכשל ויוצר מוטציות גנטיות-מוסריות.
1. רק הצד הכביכול אמנותי-מוסרני-פרוגרסיבי מקבל תיקצוב.
2. אין רמה. הקהל מצביע ברגליים, ולא גודש את הקולנוע הישראלי בהמוניו.
אז למה עושים את זה? כי אלו "ג'ובים". השמאל שהתברג חזק בתעשיית הבידור, צריך כסף. אבל הם לא מעוניינים להכניס מסרים פטריוטים-ציוניים. ולכן הם התהדקו חזק לעטיני קופת האוצר.
מאות מיליונים רק לתל אביב. אלו משכורות לכל אותם במאים, תסריטאים, שחקנים וכל מי שמסביבם. בלי הציבור, הם יצטרכו לעבוד בעבודות יצרניות, וזה אסון ממש.
ולכן הצעקה הגדולה. כל השמאל, שחי מהכספים האלו, עומד על הרגליים האחוריות ועושה כל שביכולתו בכדי שלא יגעו לו באוצר. אז מה עושים? מחליפים ללקטורים ימניים? מחלקים כסף לאנ"ש?
לא. מפסיקים לתקצב ממשלתית תרבות. הציבור צורך את מה שהוא רוצה. ומה שהוא רוצה, הוא ישלם עליו כסף.
לא מעוניין שאף אחד יחנך אותי מוסרית תרבותית עם הכסף שלי. לא אני אותו ולא הוא אותי. לייק בפייסבוק זה ממש נחמד. אפילו סמיילי צוחק. אבל אני יודע שהאמנות שלי שווה משהו, כשאנשים קונים את הספרים שלי, רוכשים כרטיסים להופעות שאני מפיק ומזמינים ממני עיצובים וקריקטורות.
אור רייכרט הוא מנהל קריאייטיב בסלע מאיר