"אני יכול להגיד שזה הרגע הכי עצוב בקריירה שלי, הכאב גדול מאוד כי ידענו שזה אפשרי, ידענו שיש לנו את כל התנאים להגיע רחוק, לעשות היסטוריה... אבל זה לא היה הזמן שלנו. קשה למצוא את הכוח לרצות לשחק כדורגל שוב, אבל אני בטוח שאלוהים ייתן לי את הכוח להתמודד עם הכל, כך שלעולם לא אפסיק להודות לאל, גם בהפסדים... כי אני יודע שהדרך שלו נבונה יותר משלי".
במלים אלה נפרד הכדורגלן ניימאר מהמונדיאל. הכוכב הברזילאי הגדול הגיע לגביע העולם עם ציפיות גבוהות אך לא הצליח להוביל את נבחרתו אל מעבר לשלב רבע הגמר. בפוסט שפרסם למיליוני אוהדיו בחר ניימאר לסכם את הטורניר דווקא במילים של אמונה.
מי שצופה בכדורגל לעיתים קרובות לא צריך להיות מופתע מכך. שחקנים רבים מבטאים את אמונתם הדתית בשלבים שונים של המשחק. זה מתחיל עוד לפני שריקת הפתיחה - בארץ אפשר לראות שחקנים מושכים את החולצה מעל הראש, ביד השנייה מכסים את העיניים ואומרים שמע ישראל.
באירופה שחקנים רבים מצטלבים בזמן העלייה למגרש, בין אם בתחילת המשחק או כשהם נכנסים כמחליפים. תגובות דומות ניתן לראות גם אחרי הבקעת שער. לא פעם השחקן הכובש יצביע באצבעו כלפי מעלה כאומר - זה לא ממני, יש מקור עליון. אצלנו בארץ התפרסמו כמה מקרים שבהם שחקנים הגדילו לעשות ואחרי כיבוש שער שלפו כיפה (מהגרב?) וחגגו תוך כדי קבלת עול מלכות שמיים.
מתברר שדווקא במקומות הגבוהים ביותר, איפה שהכי קל ליפול ב"כוחי ועוצם ידי", מגיעים לא פעם לענווה עמוקה. אחרי כל האימונים המפרכים וההשקעה האינסופית, מרגישים השחקנים בתוך תוכם שזה לא רק הם. הרי ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא לעיתים דק מאוד. כדור שמסתובב על הטבעת ויוצא, בעיטה כמעט מושלמת שנעצרת בקורה, החלקה על הדשא ברגע גורלי. טובי השחקנים בעולם יודעים שהמאמץ העילאי שלהם לא מספיק ומצריך גם סיעתא דשמייא.
בתוך תרבות שמנסה לטשטש כל כוח עליון ולהסביר כל דבר באופן "מעשי", באווירה תקשורתית שמזדעקת כנגד כל גילוי של רוחניות, טוב שיש מי שמזכיר לנו מידי פעם שהחול איננו הכל. טוב שיש מי שמוכן להודות "שהדרך שלו נבונה יותר משלי". אם ניימאר מרשה לעצמו להתבטא כך, אולי גם לנו מותר.