"נו, אז מה קרה שם אצלכם בכינוס המרכז של הבית היהודי? נשמע כמו בלאגן רציני..." את השאלה הזאת נשאלתי השבת לא מעט פעמים ואני מניחה שהיא נשמעה בעוד מאות בתי כנסת ברחבי הארץ לפני התפילה, אחרי הקיגל ובין מנחה לערבית. והתשובה היא: "אכן, בלאגן". אין ספק, דמוקרטיה זה עסק מבולגן. כמו שלגדל ילדים זה בלאגן, למצוא בן/בת זוג לחיים, לעבור דירה, למצוא עבודה - החיים זה עסק מבולגן. ובכלל, כל הקונספט הדמוקרטי הזה של לתת להמון אנשים שאין להם התמחות מיוחדת בפוליטיקה או בניהול מפלגה או מדינה להביע את דעתם – מה אני אגיד לכם - בלאגן.
הרבה יותר קל לשבת בחדר מלא במומחים, מביני ענין, שמסוגלים לראות בכל רגע את התמונה הכוללת, לחזות תחזיות, להעריך הערכות שקולות, לדבר מניסיונם העשיר ולהכריע באופן מקצועי ומהוקצע. אבל אני לא יודעת איך לבשר לכם את זה, לא כך נראה כינוס מרכז של מפלגה. היו רגעים בכינוס המרכז בשבוע האחרון בהם אנשים סביבי נראו המומים ממראה עיניהם: הצעקות, הדחיפות, ההפרעות, ההוא שקפץ על הבמה באמצע הנאום, ההפחדות והאמירות התקיפות "אתה מחריב את המפלגה!", "לא, אתה!".
ואני ישבתי שם והקשבתי רוב קשב לכולם. לא ממש הופתעתי או נדהמתי או נבהלתי. וכששאלו אותי מה דעתי על מה שקורה מסביב, עניתי בחצי חיוך: "כך נראה פחות או יותר כינוס מרכז של כל מפלגה בזמן משבר, רק שאצלנו יש דבר תורה לפני שמתחילים לצעוק ולהשתולל".
כן, לפעמים כך נראית דמוקרטיה. ולפעמים דמוקרטיה היא דבר מבאס ומסורבל. אבל אין לנו דרך אחרת. הבשורה הטובה היא שאני מאמינה שלציונות הדתית יש יתרון משמעותי כשמדובר במערבולת הפוליטית. מרכז המפלגה שלנו ותהליך שיקום "הבית היהודי" יכולים להיראות אחרת. כי בציונות הדתית, לצד אינטרסים ואינטריגות ושאיפות פוליטיות, יש גם תודעת אחריות ציבורית.
אולי לא כולנו מומחים בפוליטיקה, אבל גדלנו על ברכי ערכים של "ציבור", אנחנו מבינים שבמצבים קשים אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד-זה. מהפעולה הראשונה בבני-עקיבא בכתה ד' אנחנו שומעים על "שליחות" ו"אחריות חברתית" ועל הצורך לתרום לכלל ולמצוא דרכים לשיח מחבר ועבודה בשיתוף פעולה, גם כשזה לא תמיד נוח ברמה האישית. זה א-ב בכל ערב-שוקולד בסניף.
אז אני לא מתרגשת מהמצב העצבני של מפלגתנו בימים אלה. הוא מובן. עכשיו השאלה אם נצליח להזכיר לעצמנו, שהציונות הדתית על מאות אלפי בניה ובנותיה המגוונים מכל הארץ, מחכה לראות לאן תפנה מפלגת הבית אחרי הטלטלה האחרונה שעברנו. יש כאלה שיחד עם בנט ושקד סגרו אחריהם את הדלת ולא ישובו עוד, נניח להם לנפשם. אבל אני מאמינה שהרוב הדומם בציונות הדתית יושב ומחכה לראות איזו רשימה נציג לכנסת, לא רק "מי" ברשימה, אלא "מה" האנשים בה מייצגים, אל מי נחבור ומעל לכל: האם נדע לדייק למה בעצם יש צורך במפלגת ציונית-דתית בכנסת. לצעוק זה בסדר, כי אנחנו נרגשים ומתוחים ומבינים את משמעותו של כישלון בבחירות.
השאלה היא אם אחרי כל הצעקות נדע לחזור לתודעת האחריות הציבורית, לוותר על אינטרסים צרים של מועמד זה או אחר, לעצור שניה ולחשוב מה האדם ברחוב רוצה מאתנו ומה הצורך שלו בנו. כי מה שאנחנו עושים פה הוא הרבה מעבר לאיסוף מנדטים כדי לצבור כח. התכנסנו כאן כולנו, כציבור אחראי וערכי, כדי להשיג את המטרה שעומדת במרכז תפיסת חיינו: להביא לשיח הציבורי בישראל שפה שרואה במסורת היהודית את הבסיס לקיומנו המדיני, החברתי, הביטחוני והכלכלי ולהיות שותפים מלאים בהובלה קדימה של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הציבור הערכי שאנחנו מייצגים, מצפה שנעמוד במשימה. אם נזכור זאת, ודאי נצליח, בין ויכוח לויכוח, למצוא את הדרך לעשות את זה ובגדול.