ההפגנה בתל אביב. מכתב הרבנים. מצעד הגאווה בירושלים. הפגנה נגד המצעד בירושלים. הרבה רעש. הרבה מילים קשות. אני רוצה לעזוב לרגע את כל זה. את המצעדים, ההפגנות, המכתבים והחתימות ולדבר על המציאות. כי אפשר לצאת לרחוב ולדבר, להתקבץ עם אנשים שחושבים כמוני ולהשתמש באבן שנפלה מהכותל במוצאי תשעה באב כסלע מחלוקת, כחיץ בין המפריד בינינו. אבל אפשר גם אחרת. לצאת לרחוב ולהקשיב. להקשיב למציאות, שאם כל מורכבותה - היא מדהימה בפשטותה.
יש כזה דבר להט"ב דתיים. כן. עם כיפה וציצית, כיסוי ראש וחצאית. להט"בים ששומרים מצוות ומניחים תפילין ומדליקים נרות וקוראים בתורה. בכל בוקר, כשהם קמים מהמיטה הם אינם אומרים "מה מכוער כלי זה אשר יצרת" אלא "מודה אני לפניך". הם מחפשים זוגיות, מוצאים, מתחתנים מקימים משפחה ומביאים ילדים לעולם. למעשה, הילדים שלהם מתחנכים בחינוך הדתי. זה כבר קורה. היום. להט"בים דתיים שרואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהחברה הדתית. הם גדלו בה, הם מאמינים בערכיה, והם רוצים לחנך בתוכה גם את הדור הבא. והם עושים זאת.
החברה הדתית משנה את פניה. מעל אתרי החדשות המגזריים נשמעים גם קולות מורכבים. דתיות ודתיים שמוזמנים לחתונות להט"ביות מגיעים, מאירים פנים, רוקדים ומשמחים את הזוג. קהילות דתיות מארגנות כנסים ומדברים יחד עם להט"ב דתיים ומנסים ליצור עתיד משותף, יותר ויותר אנשים ונשים, אשר מבהירים שאינם מזדהים עם דגל הגאווה - מתנערים מאמירות של מנהיגי ציבור. בכל שנה מתווספים עוד מורי הוראה והלכה, שגם אם נבוכים אל מול המציאות הנרקמת מולם - מכירים בה. רוב מצביעי "הבית היהודי" תומכים בזכויות ללהט"ב. עוד ועוד אנשים מפנימים שיכשלון האחווה בבית לא יוסיף להצלחת האחווה של כלל ישראל.
אפשר לצעוק ולמחות על הנורמליות משתנה. להאשים בטרור, להחתים רבנים, לרחם על ילדים שיגדלו ללא אב או אם, לכתוב אגדות על ארץ עוץ או מסמכי קשירת קשר. אפשר להאשים את הקרן החדשה ואת הרפורמים, אפשר לקחת את האבן שנפלה מהכותל במוצאי תשעה באב ולהוסיף אותה לחומה שנבנית ביננו.
ואפשר לבחור לנשום עמוק ולהביט למציאות בעיניים. לא לפחד, להבין שגם האבן שנפלה היא מאת ה' ולהפוך אותה לאבן פינה בדרך לבניין של שיח משותף, של "דרכיה דרכי נעם", של אהבה ואחווה.
הכותב הוא סגן יו"ר ארגון 'חברותא הומואים דתיים'