א. מציאות היצר הרע באדם אינה עבירה אלא ברייה אלוקית. עשיית רצון היצר היא עבירה.
ב. עבירות הן שקר ויסוד המוות בעולם, והתורה היא אמת ויסוד החיים בעולם.
ג. אנו מצווים מאת השם לבחור באמת ובחיים, כאומה וכיחידים.
ד. גאווה היא מידה רעה. גאווה בעבירה היא מידה רעה כפליים.
ה. עבירה פרטית היא דבר חמור. עבירה ברבים היא חילול השם נורא.
ו. לכל אדם מישראל יש סגולה אלוקית שאותה יש לאהוב כמוך ממש. על כן יש להתפלל על הרשעים שישובו בברכת השיבנו, ועל חולי הנפש שבהם, בברכת רפאנו.
ז. מי שפועל נגד כלל ישראל איבד את שייכותו לסגולה זו ועליו נתקנה ברכת המינים. על כן יש להבחין בין מי שנופל כפרט מצד היצר ואינו גאה בזה, ובין מי שמוביל אותה כאידאולוגיה פרוגרסיבית לעקירת האומה ושינוי זהותה הבסיסית.
ח. על כל אדם ישנה חובת תוכחה אל מול השקר והמוות, דהיינו להוכיח את עוברי העברות.
ט. חובת תוכחה היא כלפי חוץ, ותלויה בכך שהיא מוסברת ונשמעת, ואינה פועלת פעולה הפוכה. אך חובת מחאה קיימת תמיד, והיא מופנית בעיקרה פנימה כלפי עובדי השם, לחיזוק עמדתנו ומחאתנו על טומאה ציבורית זו.
י. משכב זכר ותועבת ארץ מצרים של נשים המסוללות זו בזו, הם ההיפך הגמור מיסוד התורה. המיניות על פי התורה מרבה ילודה ותיקון העתיד, והם מרבים תאווה לבטלה, ללא אחריות על תיקון העתיד. התורה מרבה אושר פנימי של יצירה זוגית משותפת בין האיש לאשה השונים זה מזו, והם מרבים בעיסוק אגואיסטי סביב הפסקת יצירת החיים, ונתלים רק בהנאה הרגעית המשותפת לאדם ולבהמה.
יא. כריבוי האור ריבוי הצללים. שלשום במרחק של קילומטרים ספורים ממצעד השקר והטומאה, התקיימו 52 סיומי מסכת.
יב. האמת תנצח והשקר יעלם. כך הבטיחה התורה, ושב ד' שבותך. וכך ניכר לעיניינו במדינתנו המתעלה.
יג. היחס הנפשי שלנו לבעלי גאוות התועבה צריך להיות מנוחת הנפש מצד הביטחון שהם נובלים והתורה צומחת. ובמקביל, יש לחדד בתוכנו את היחס החמור לטומאה זו. לא כאיום עלינו, אלא כשקר שעדיין קיים בעולם ועלינו לקרוא לסילוקו כתנאי להשראת שכינה.