חג הסיגד הוא לא אתיופיאדה

האם בני העדה האתיופית מאבדים את זהותם ככל שהם מתערים יותר בישראל? דמוז גובזה מנסה לענות ובמקביל מבקש מהחברה הישראלית וגם מבני עדתו להבין שחג הסיגד הוא לא סתם "חג מגניב עם אוכל אתיופי טעים, מוזיקה והמון ריקודים"

חדשות כיפה דמוז (עוזי) גובזה 16/11/17 16:25 כז בחשון התשעח

חג הסיגד הוא לא אתיופיאדה
לא רק אוכל וריקודים. תמונת ארכיון מציון חג הסיגד, צילום: פלאש 90. יניב נדב

לאחרונה שאלו אותי, הייתכן שככל שתהליך השתלבותם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית נמשך, בעיקר הצעירים מתחילים לאבד את הקשר למסורת, לשפה או למורשת שלהם? זוהי שאלה שיש בה פרדוקסליות שלא הייתי מוכן אליה. בכל זאת, אולי לא אענה באופן ישיר על השאלה אבל אומר בקצרה את תחושותיי  בתפיסה של רוב החברה כלפי חג הסיגד.

 

תחילה, רצוי לתת רקע קצר על החג. כאמור, חג הסיגד, הנחגג חמישים יום לאחר יום הכיפורים, הוא חג של חשבון נפש ציבורי, התקהלות המונית והכרזה על חידוש הברית – הממשיך את חשבון הנפש שנעשה ביום הכיפורים, כפי שנהגו לחגוג עזרא ונחמיה במאה החמישית לפני הספירה עם תחילת השיבה לארץ ישראל מגלות בבל.

במשך דורות, חלמו יהודי אתיופיה על השיבה לירושלים ועל איחוד מחדש עם שאר היהודים מכל תפוצות העולם, וחג הסיגד היה יום של גיבוש קהילות יהודי אתיופיה לקראת ההכנה ליום הגדול. בעבר, כתבתי על חג הסיגד והתמקדתי בעיקר במשמעות החג ואופן חגיגתו, והפעם ברצוני להביע תחושה אישית בנוגע לחג הסיגד, וזה אולי יספק מעט מענה לשאלה.

 

הרי, חג הסיגד מעת לעת מקבל משמעויות אחרות על ידי החברה וזהו נושא שנראה קצת מדאיג. מובן שהמטרה העיקרית של יהודי אתיופיה הוא לשמר על ייחודיות קיום החג כפי שנחגג במשך אלפי שנים בגלות ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. תחושת הדאגה בהטמעת תפיסה לא נכונה כלפי החג על ידי החברה הוא דבר שנובע מלקיחת אחריות ושמירה על משהו חשוב שיש לך - בהיותך בן עדה.

נכון, שהמדינה חוקקה חוק הקובע את הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל. ועל כך חוגגים את החג בכל מערכות החינוך. אבל הפספוס פה זה שכשאני שואל מישהו מה משמעות חג הסיגד? התשובה השכיחה ביותר היא: "זה חג מגניב לאללה עם אוכל אתיופי טעים, מוזיקה והמון ריקודים". גם בני העדה עצמם טועים בכך, קוראים לזה "סיגדיאדה" ומובילים את החג כמשהו אומנתי ולא רוחני כפי שהוא.

הסיגד בטח שלא צריך להיתפס כסיגדיאדה או חג שיש בו רק שירה וריקודים. הסיגד הוא חג ותפילה, שכולו חיבור רוחני וחשבון נפש פרטי, קהילתי חברתי. במהותו המקורי החג הסיגד נתפס כעולם ומלואו המקפל בתוכו זיכרונות, מראות, צבעים וקולות. תמצית של ערגה וחלום שכל תכניו הוא הקשר היהודי לציון ולירושלים.

 

אני חייב להגיד, שהעלייה היהודית מכל תפוצות העולם הוא דבר שהגשים את עצמו בצורה הטובה ביותר, למעשה החזרה של העם היהודי לארצו, לביתו. והעלייה של יהודי אתיופיה הוא דבר ייחודי ומעניין. אם נשים בצד את הנרטיב החברתי, השסעים החברתיים בין הקבוצות או הסטריאוטיפים שהדבקנו אחד לשני כחברה יהודית שחיה וחולקת סיפור היסטורי דומה ומשותף. אני יכול להגיד שהעלייה של יהודי אתיופיה תרמה רבות למדינה ולחברה, והדוגמא הטובה ביותר היא כמובן חג הסיגד שהמשמעות שלה היא תפילה, פיוס בין אנשים, סובלנות, אהבה ויצירת תחושת ביטחון ואחדות בעם. כולנו יכולים להעיד שזה מה שחסר לנו בחברה שלנו.

אוסיף ואומר שמדינת ישראל נמדדת חברתית, לא רק בקליטה של עולים חדשים ובהטמעתה בהם את עקרונות הקונצנזוס התרבותי השולט, אלא גם ביכולת שלה להטמיע בתוכה תרבות ומסורת שאיתם מגיעים העולים החדשים, כמוכן גם היכולת של הקהילה הנקלטת בלקיחת אחריות תוך כדי השתלבות ובהתמודדות מול הקונצנזוס התרבותי השולט ושימורה על התרבות והמסורת שלה לדורות הבאים.

הכותב הוא פעיל חברתי קהילתי העובד עם בני נוער בכפר הנוער "הודיות" שבגליל התחתון.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן