שנת 1998, תל אביב, קומה 42, נוף לים.
סביב שולחן ישיבות מזכוכית חלבית, כשמצד אחד אנשי הקריאיטיב, ומצד שני נציגי הארגונים. בהרבה מילים לועזיות ודוגמאות מהחוף המערבי, הגדירה אחת המשתתפות את המטרה: טיפולי המרה - איך הופכים את מה שנתפס ומוגדר היום כסטייה ומחלה, לדבר הכי טרנדי בישראל 2018.
הדיון היה סוער. קטני האמונה חשבו שזה הזוי וחסר סיכוי, גדולי האינטרסנטים טענו שעם הרבה כסף זה אפשרי. אחרי הרבה עשן לבן, הרכבת יצאה לדרך, תמונת ניצחון הוגדרה: תל אביב תוכר כבירת הלהט"ב הבינלאומית, הלהט"בים יוכרו כשמורת טבע לאומית שצריך לשמר ואסור לפגוע בה. מהחזון הזה גזרו יעדים, משימות, תכניות עבודה ותקציבים שמנים. השאר היסטוריה
קשר השתיקה
שנים, שאני מנסה לדמיין את הפגישה הדמיונית הזאת, שספק אם התקיימה בישראל ספק אם התקיימה בכלל, אבל ודאי שינתה את חיינו. במבט לאחור קשה להבין, איך הצליחו ארגונים אקטיביסטים, לקחת את מה שהוגדר רפואית כמחלה, את מה שנוגד את הטבע הכי בסיסי של האנושות - ולהפוך אותו לנורמה בינלאומית.
אז איך זה קורה? איך הופכים תופעה שאיש לא מעז להזדהות איתה לגאווה שאיש לא מעיז לדבר נגדה?
כדי להצליח במשימה הזו, צריך לפעול בשני צירים. מחד, צריך להציף את שוק הדעות במסרים תומכי רעיון, מאידך, צריך לדאוג שהמתנגדים ישמרו על זכות השתיקה. או במילים פשוטות: צד אחד לא יפסיק לדבר, בעוד הצד השני לא יפסיק לשתוק. עכשיו נשאר לברר איך יוצרים את קשר השתיקה.
בהתחלה זה היה קל, התופעה הייתה שולית וקטנה. תלמידי חכמים וטובים, טענו בתוקף שאל לנו לעסוק בזה, "אנחנו לא דנים בפרהסיא בסוגיות שהצנעה יפה להם". היו שהוסיפו, שכל התייחסות לנושא רק תעצים ותנכיח אותו בתודעה.
אלא מה שזה לא עבד. התופעה הועצמה גם בלעדינו ואולי בעיקר בלעדינו. גם מי שנגעל ונסלד, העדיף לשתוק והתופעה הלכה ופרחה. תחת מטריה של קמפיין אגרסיבי על זכויות אדם, הפכו את אנשי הקהילה לאנדרדוג הלאומי, לאנשים אומללים, מסכנים ונרדפים, שחייהם אינם חיים.
המילה 'התאבדות' בהטיותיה השונות, חזרה על עצמה שוב ושוב בטורי דעה וכתבות 'מטעם'. שני מקרי רצח איומים ונוראים, היו כמובן השיא. לאט לאט נוצרה משוואה פשוטה, מי שמתנגד ללהט"ביזם מקוטלג מיד כשונא אדם, כרוצח בפוטנציאל. המשוואה הזו השתיקה את כולם. משוואה שיצרה נעלם אחד.
"האקדמיה ללשון" של ארגוני הקרן החדשה גם המשיגה את התופעה במילה אחת "הומופוב". זה התואר הראשון לו זכה כל מי שלא מיישר את עצמו לדעת. 'פוביה', עפ"י הפסיכולגיה היא הפרעת חרדה. יש כאן טכניקה משומנת, מי שלא מסכים איתנו הוא לא רק חשוך ומסוכן, הוא גם חרדתי, דחוף להוסיף את שמו לרשימת המי שברך לחולים. אומר זאת כך, אחרי שהחולה הפך לבריא, הגיע הזמן להפוך את הבריא לחולה.
מדינת כל תאוותיה
וכך, מארון חשוך זה הפך לבית פתוח, ובית פתוח לקהילה גאה. מכתבה שולית בחצי השני של העיתון, זה הפך למדורי אינטרנט קבועים, וממדור לכותרת הראשית על בסיס קבוע. מתופעה רדיקלית שגם חילוניים סולדים ממנה, ל"תופעה מגזרית" שמקבלת במה לגיטימית לא רק ב ynet יחסים, אלא גם באתרים דתיים.
אחרי הממדים המפלצתיים האלה, גם מי שעוד רצה לדבר כנגד - כבר לא יכל. טרור ההשקפות והדעות יצר חשבון פשוט. כל מי שהוא בעל עמדת השפעה, אומר לעצמו, זה לא משתלם. אם אני אפתח את הפה - אפסיד את כל שאר ההשפעה שלי. מי שלא הבין את זה, רק היה צריך להקיש בגוגל 'יגאל לוינשטיין'. וכך בלי דם בלי יזע ובלי דמעות הכריזו בזאת על הקמת מדינת להטביסטאן בארץ ישראל. מדינה שחוק הלאום שלה אוסר להביע את שום עמדה נגד האבות המייסדים (ונגד לתת להם אופציה לפונדקאות). מדינה שבה אסור להתבטא נגד תופעה שבדרך הטבע מכחידה את המין האנושי.
לא למותר, ואפילו חשוב לציין, שמי שמשלם את המחיר הכבד הם דווקא אותם נפשות יקרות וכואבות שנגזר עליהם להתמודד עם הניסיון של נטיות הפוכות. אותם אלה שההתמודדות האישית שלהם, הפכה מבעיה שהם רצו להתגבר עליה לנטייה בלתי הפיכה, שצריך להתגאות בה. אותם נערים ונערות, שתפסו טרמפ על הקשיים האינטימיים שלהם, כדי לקדם כאן תפיסות של ארגוני שמאל רדיקלים, שהשיטפון התודעתי הזה שוטף אותם ומונע מהם להתחתן ולהקים משפחות נורמטיביות. אבל מי סופר אותם, בלהטביסטאן חוק זה חוק.
מעבר למחיר ולנזק האישי, מדינת להטביסטאן גורמת נזק אדיר במישור הרבה יותר ציבורי ועמוק. הם הופכים את הנטייה המינית ובכלל, את יצר המין, לזהות הבלעדית של בני האנוש עלי אדמות. "התאווה היא אני" ואין עוד מלבדה, זו תרבות שלמה שבה אדם צריך ללכת שבי אחרי נטיותיו ומשיכותיו. אין ערכים ואין נאמנות, זהו לא פחות מאסון חברתי. דמיינו לעצמכם עולם שמבוסס על התפיסה הזו, כל אחד עושה רק את מה שהוא נמשך אליו. עכשיו תפתחו עיניים - זוהי מגילת העצמאות של להטביסטאן.
מי שמאמין - מדבר
אפשר להמשיך ולקטר, אבל האמת היא שאין הדבר תלוי אלא בנו.
הפתרון הוא פשוט – להפסיק לפחד כלל. לצאת מהארון ולהגיד בפה מלא וברור: יחסים חד מיניים זה רע. נקודה. זה אסור, זה היפך היהדות, זה נגד רצונו של מי שאמר והיה העולם, זה לא טבעי, זה לא נורמלי, זה לא בריא. זה רע.
לא, אין צורך בסוף המשפט להוסיף את ההצטדקויות הקבועות בסגנון ה-"אין לנו שום עניין אישי נגד מישהו" "ואנחנו מגנים כל אלימות ולא רוצים לדקור אף אחד", זה ברור מאליו, רק למען הגילוי הנאות, גם לא רצחנו את רבין. באופן אבסורדי דווקא אותם רבנים בודדים שמעזים לצאת נגד, הם אותם אלה שמוסרים את נפשם לילות כימים כדי לסייע לאותן נפשות מיוסרות. שאף אחד לא יטיף לנו מוסר על אהבת אדם.
הגיע הזמן (והאמת שאנחנו באיחור) שנפסיק להתנצל, ולא רק על מינוי שופטים ועל התנגדות למדינה פלסטינית. שנאבק בעוז לא רק על שלמות הארץ, אלא גם על שלמות המשפחה. וכן, למי שלא הבין אבא ואבא זה לא משפחה. אנחנו אומרים זאת בגאווה.
הגיע הזמן לפרום את קשר השתיקה. רבנים, מחנכות, עיתונאים ואנשי ציבור שיאזרו אומץ לומר את האמת, לדבר ולכתוב מעל כל במה ופיד, מהי משפחה, ומהי לא משפחה. אנחנו נשלם מחירים, אבל המחירים היום כבדים יותר. אם לא נתפעל מרעשי הרקע ונתמיד בכך, נוכל לחזור לחיות במדינה היהודית.
שנת 2040, ירושלים, קומה מינוס 3 נוף לאדמה.
סביב שולחן כתר לבן, כשמצד אחד עסקנים ומצד שני רבנים. בהרבה מילים ארמיות ודוגמאות מהכותל המערבי, הגדיר אחד המשתתפים את המטרה: איך הופכים זוגיות בין גבר לאשה לדבר לגיטימי בחברה הישראלית.
אם לא נתעורר ונתחיל לדבר - הפגישה הזו לא תהיה דמיונית.
הכותב הוא ראש אגוד רבני קהילות והמאמר פורסם לראשונה ב'מקור ראשון'
עמיחי אליהוצילום: מדף הפייסבוק של עמיחי אליהו