השבוע פרסם המשרד לשירותי דת דו"ח מיוחד שעוסק במספר הנישאים בלשכות הנישואין. נוסח ההודעה שפורסמה בתקשורת, נפתחה בכך שלכאורה, חלה ירידה במספר הזוגות שנישאים בנישואים אזרחיים – סיבה למסיבה עבור המצדדים בחיזוק המונופול של הרבנות הראשית.
אך עיון מעמיק בדו"ח והשוואה לנתונים שפורסמו בעבר, מלמדים כי המציאות היא הפוכה לחלוטין: ירידה חדה בביקוש לנישואים ברבנות.
מיהם אותם זוגות שנישאו בחו"ל? האמת היא שקשה לדעת. כפי שמעירה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בפרסומיה, מדובר באומדן בלבד, שמתבסס על מספר דיווחי הזוגות שנישאו בחו"ל מבלי לדעת כמה זוגות טרם דיווחו, כך שהנתון הזה הוא חלקי במקרה הטוב.
למעשה, הנתון החשוב ביותר בדו"ח דווקא לא הופיע בכותרות: ירידה של למעלה מ-2,500 במספר הזוגות הנישאים ברבנות בתוך שנתיים בלבד. מדובר בחמשת אלפים איש ואישה, שאין להם אמון בממסד הדתי וברבנות הראשית בישראל, אשר בוחרים שלא להינשא דרכה. גם אם נקבל שיש פחות זוגות שנישאים בחו"ל (על אף שכאמור, לא ברור אם זה אכן המצב), עדיין מדובר בירידה דרמטית הרבה יותר במספר הזוגות הנישאים במסלול היחידי שקיים במדינת ישראל.
כיצד אפשר להסביר את הירידה בביקוש בנישואין דרך הרבנות? כאן אנחנו מגיעים למה שחסר בדו"ח. דרכה של כל חברה אשר מספקת שירותים או מוכרת מוצר, לבחון קודם כל את איכות מוצריה ולתת על כך דין וחשבון. לעומת זאת, בדו"ח שהוצג, במקום בדק בית של הרבנות הראשית, מוזכרות כמה עובדות תחת הכותרת "סיבות": עלייה בגיל הנישואין (עלייה של שנתיים וחצי בממוצע בלבד ב-40 השנים האחרונות); קמפיינים לעידוד נישואין שלא במסגרת הרבנות שממומנים כלשון הדו"ח ב"כסף רב שמגיע מגורמים מחו"ל"; ועליה במספר הזוגות שחיים יחד ללא נישואין.
אלא שהרשימה הזו היא איננה רשימה של סיבות, כי אם של תוצאות. השאלות המרכזיות נעדרות לגמרי: מדוע זוגות לא רואים ברבנות כגוף המספק להם את השירות אותו הם רוצים לקבל? מדוע ישנם פחות זוגות שנישאים ברבנות ויותר זוגות שנישאים באופן עצמאי או שאינם נישאים כלל?
תשובה טובה אחת לשאלות הללו, ניתן למצוא בנתון אחר שפרסם המשרד לשירותי בהודעה לתקשורת אך לא הופיע בדו"ח: "קרוב ל-4,000 זוגות שנשלחו לבירור יהדותם בבית הדין הרבני במהלך שנת 2018". מדובר בלמעלה מ-10% מהזוגות היהודיים בישראל שנדרשו להוכיח מחדש את יהדותם. מאות מהזוגות הללו פונים בכל שנה למרכז הסיוע של 'עתים', כשהן חוות טלטלה נפשית, ומדווחות על חקירות ארוכות ומתישות אודות זהותם היהודית, שכוללות המצאת צילומי קברים של בני המשפחה בחו"ל או מסמכים רשמיים שניתנו על ידי פקידים תחת משטרים אנטישמיים בעבר, דרישה מסבתא קשישה להגיע לבית הדין הרבני כדי להוכיח שהיא דוברת יידיש ולאחרונה אף הפניות לבדיקות די.אן.איי (במקרים מסוימים, גם של קרובי משפחה שכבר אינם בין חיים).
הפרקטיקות הללו, אשר נהוגות כיום בבתי הדין הרבניים, ומרוחקות שנות אור מדרכה של ההלכה לאורך הדורות, מפסיקת השולחן ערוך וגדולי הפוסקים ובראשם הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הן סיבה אחת מיני רבות שבגללן זוגות בוחרים בדרך אחרת.
בשנים האחרונות, האפשרות של זוגות להיחשב כ"ידועים בציבור" על מנת להיות זכאים לאותן זכויות שלהן זכאים נשואים, פתחה את האפשרות לנישואים עצמאיים. יותר ויותר זוגות בוחרים לערוך נישואין הלכתיים, כדת משה וישראל, אך לא דרך הרבנות הראשית. מגמה זו, שנראה שרק הולכת וגדלה, מעידה על גדולתה של המסורת היהודית, שמוצאת פתרונות גם כאשר הממסד הדתי עושה הכל כדי להרחיק אנשים ממנה.
הכותב הוא מנהל תחום מדיניות ציבורית בארגון 'עתים', המסייע לציבור בבעיות מול שירותי הדת בישראל, ובכללן מספק ליווי, ייעוץ והכוונה בהליך הנישואים והוכחות היהדות.