יש היגיון בעמדת הטוענים כי:
אנו בוחרים בחרפה ומקבלים גם אותה וגם את המלחמה,
שאין דרך אחרת מלבד כניסה פיזית לעזה,
שצריך לקפד את ראש הנחש,
שהיה צריך לעשות כך מזמן אם הייתה סולדיריות אמיתית עם תושבי עוטף-עזה, ועוד ועוד.
לעתים הגבורה היא להילחם.
יש היגיון בעמדת הטוענים כי:
כניסה לעזה היא חסרת תוחלת,
כי ההישג היחיד שלה יהיה מגש הכסף של השלטון שם שיוגש לאבו-מאזן,
כי מספר הנפגעים יצלק אותנו בצלקות עמוקות,
כי הנזק הבינלאומי יהיה חלק מכישלון המלחמה, ועוד ועוד.
לעתים השתיקה אינה מורך לב.
המחלוקת בין העמדות השונות היא חובת הציבור.
ההכרעה בין האפשרויות השונות היא חובת המנהיגות.
יכולת ההנהגה הביטחונית להכריע בסוגיה זו מותנית באמון שרוחש הציבור לכך, ששיקוליה שיקולי-אמת, נקיים ככל הניתן מהפוליטיקה, ומופנים לטובת עם ישראל בלבד.
ואנחנו? אנחנו יכולים רק לתבוע זאת מכל מי שנמצא בעמדת הכרעה והחלטה, וגם ממי שנמצא בעמדת הביקורת, ולומר כי נקודת המוצא שלהם צריכה להיות שיש לעם הזה את הכוח לעמוד מול האתגרים.
ובלבד שתחליטו החלטות אמת.
הרב יובל שרלו מפעיל רשת של קבוצות ווטסאפ, ערוץ טלגרם ועמוד פייסבוק, הקרויים 'זיקים', בהם הוא שולח מדי יום התייחסות קצרה במבט תורני על שלל נושאים.