אחד הדברים שמשה ליאון וזאב אלקין מתקשים להפנים, זה שמה שמתאים לקואליציה לאומית לא בהכרח מתאים לקואליציה בירושלים.
עם תמיכתם של ש"ס ודגל התורה הליטאית באיש של ליברמן בירושלים, הגביר השר זאב אלקין את מאמצי החיזור שלו אחרי אגודת ישראל החסידית ואחרי הפלג הירושלמי הקיצוני. ברור שהקו המנחה את שניהם הוא ניסיון לחבר בין הציבור הימני והדתי בעיר לציבור החרדי. המודל לקוח מהקואליציה בכנסת שמראה יציבות מרשימה עד כה. אלא שהם טועים, מה שמתאים ברמה הלאומית אינו נכון ברמה המקומית, בטח בירושלים.
הנושא הבוער ברמה הלאומית הוא מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. עבור שקט בנושאים הללו מוכן נתניהו ,די בצדק, לשלם מחיר אזרחי גבוה לדרישות הקואליציוניות של החרדים. אם זה בענייני כלכלה, דת ומדינה, גיוס ועוד כהנה וכהנה.
בירושלים, הנושא הראשון במעלה הוא צביונה הציוני של העיר. מי יעבוד על מנת לתת שירותים לכלל תושבי הבירה, תוך שמירה על האינטרסים של הציבור הציוני בעיר והענקת עוגני צמיחה לקהילות הדתיות לאומיות החילונית בעיר. בהקשר הזה הברית החשובה ביותר לירושלים היא הברית בתוך הציבור הציוני. הברית בין הדתיים לחילונים ובין ימין לשמאל.
אנחנו, בהתעוררות בירושלים מצליחים לייצר את הברית הזו. הברית שתבטיח את עתידה הציוני של ירושלים. את החירות לכל קהילה ואדם לבטא את אורח חייהם בעיר הזו.
הברית עם החרדים, בשלב שלפני הבחירות, חוטאת לטיפול בסוגיה החשובה ביותר בירושלים. הניסיונות להעדיף אותם על פני השותפים הטבעיים לצביון העיר, אנשי השמאל הציוני, עלולה לפגוע בעיר, במגוון שלה ובאופי שלה.
כי אם ירושלים לא תהיה של כולם, היא פשוט לא תהיה.
הכותב הוא חבר מועצת העיר ירושלים ומספר 3 ברשימת התעוררות