יש תחושה של אכזבה באוויר. איילת שקד, החילונית-התל אביבית-הימינית שנבחרה לייצג את הציונות הדתית בסבב הזה של הבחירות לא עמדה בציפיות. כולנו חשבנו שאולי, סופסוף החזון של הציונות הדתית שיודע לקרב לבבות ולגשר בין עולמות עומד להתגשם כמי שעתידים להוביל את מדינת ישראל בשנים הבאות. לא עוד שוליים, לא עוד מגזר, לא עוד מפלגה קטנה – אלא אליטה מזוככת שמובילה את המדינה קדימה. סליחה, ימינה.
ציפינו וטעינו. חשבנו שאישה חילונית-ימנית תשבור את הסטיגמה, שההכרה מאנשי מפלגת זהות תביא מצביעים נוספים והתבדינו. בסופו של יום, מי שעמדו מחוץ לקלפיות וניסו לעודד אנשים להצביע לימינה – הם אותם תלמידי הישיבות התיכוניות, תלמידות האולפנות – כמעט אותם פרצופים של מי שלפני 14 שנים בכו ומחאו בפינוי גוש קטיף. אפילו הצבע הכתום המזוהה כל כך עם הגירוש של 2005 נשאר במפלגה החדשה של שנת 2019.
תירוץ השתייה והגעוואלד לא יעבוד הפעם. נתניהו ניסה לשתות, צעק געוואלד, אבל נותר עם 32 מנדטים בלבד וללא קול כשעמד על הבמה אמש בגני התערוכה בתל אביב. איילת שקד לא הצליחה לעשות את מה שעשה באופן כל כך מוצלח אביגדור ליברמן. ליברמן הצליח לקבוע סדר יום וכמעט להכפיל את כוחו. ליברמן הצליח להיתפס כפתרון לבעיות במדינה, בעוד ששקד נתפסה פשוט, כיושבת ראש של מפלגה סקטוריאלית שאפילו התמיכה מאנשי זהות לא הניבה פירות, לא הגדילה מנדטים וגם לא גידלה קנאביס.
זה התחיל במגמת עלייה דווקא אחרי הכישלון עם הימין החדש, כאשר איילת שקד טסה לארצות הברית אחרי תוצאות הבחירות הקודמות, והעלתה מדי יום פוסט ובו היא כתבה על ההתלבטויות לגבי המשך דרכה הפוליטית. כולם חיכו למוצא פיה של מי שנתפסה בעיני הציבור כמועמדת לראשות הממשלה ביום מן הימים. שקד עמדה בפני צומת פוליטית לא פשוטה. או להיענות לקריאה לדגל בציונות הדתית וליהנות מפופולריות בקרב חובשי הכיפה הסרוגה, או לקחת אוויר, לצאת מהמערכת לכמה שנים, להתפקד לליכוד, ביתה הפוליטי האמתי ולטפס במעלה הפריימריז של הליכוד, אחרי עידן נתניהו. האופציה להגיע אל מפלגת השלטון התאדתה לה וכעת ברור שדרכה הפוליטית של שקד במגמת ירידה.
ככל הנראה, איילת שקד יושבת בביתה כעת ותוהה אם קיבלה את ההחלטה הנכונה לפני כמה חודשים כאשר לקחה על עצמה את האחריות לעמוד בראש המפלגה של הציונות הדתית ולא לקחת חלק במשחק הגדול של הליכוד. אולי, אם הייתה סבלנית יותר, שקד הייתה צופה במדגמים אתמול בטלוויזיה בבית כשהיא מחוץ למגרש הפוליטי, מתחממת על הקווים בדיוק כמו שעשה גדעון סער וחוזרת אל עולמינו בעוד ארבע שנים, עדיין פופולרית במפלגה פופולרית יותר.
לא סתם שקד הייתה פופולרית. היא נתפסה ככוכב עולה, כפוליטיקאית אחראית, רפורמיסטית, רצינית ואמינה. כעת, שקד עצמה חתומה על כישלון מהדהד. דבר שלא בטוח שהייתה רוצה שייכנס אל הארסנל הפוליטי שלה.
אבל אולי, לא מדובר כלל בכוכב נוצץ. אולי שקד היא לא מוכשרת ופופולרית כמו שחשבנו שהיא. שותפה הנצחי של שקד, נפתלי בנט ידוע כאיש עסקים שיודע מתי הגיע הזמן לעשות אקזיט ולשחרר, אולי זה הזמן דווקא של איילת שקד לגלות מנהיגות, לעשות אקזיט, ולפרוש מהחיים הפוליטיים אחרי הכישלון.
אך יכול להיות שהבעיה גדולה הרבה יותר, ואולי היא טמונה בנו, אנשי הציונות הדתית ולא באיילת שקד. אולי אנחנו גורמים לכך שלעד מפלגת הציונות הדתית תהיה מפלגת נישה לא מחוברת. אנחנו חיים על גבעות, מאחורי הקו הירוק, חיים בגרעינים תורניים מבורכים בערים גדולות, אך לא נוגעים במי שחי מחוץ לגרעין. כנראה שמאז שגירשו אותנו מימית, צפון השומרון וגוש קטיף, נשארנו מנותקים.
אולי זו רק אשליה שהציונות הדתית היא אוכלוסייה איכותית שמשמשת כאליטה החדשה של החברה. אולי זה רק בעיניים שלנו, אם אפילו כוכב עולה כמו איילת שקד מתרסק בסופו של דבר על קרקע המציאות הכלל ישראלית.
