כבר בפתח הדברים אציין שכל מי שבאצטלת כבוד חכמים אינו מוכן לאפשר ביקורת, גורם בסופו של דבר לחילול שם שמים ברבים. כמובן שהכל חייב להיות בשפה ראויה ובזהירות, אך כאשר יש עוול הזועק לשמים אי אפשר להחשות. וכלפי מה הדברים אמורים? כמובן בנושא הפרסומים אודות רבנים אשר נכשלים בעבירות חמורות ומשום מה יש איזו נמיכות קומה מול התופעה. מה שאין כן למשל כאשר 'חובש כיפת שמים' עושה עוול כנגד ארץ ישראל, אז לפתע כולם נזעקים ומפרסמים בריש גלי את שאט נפשם ומחאתם. מדוע? וכי מצוות יישוב הארץ חמורה יותר מאיסורי עריות? או שוחד?
אם כן, נאמר זאת באופן ברור: אין שום הצדקה לנתינת כבוד לרבנים שסרחו. לא אם החלו לחלל שבת, לא אם נטלו שוחד, לא אם נאפו עם גברים, לא אם אנסו את נשות תלמידיהם, לא אם הם פדופילים ולא אם החלו לאכול טרף. נישט שייעך. או רב או רשע. אי אפשר להיות שניהם יחד. האם יעלה על הדעת שרב כזה למשל יערוך חופה וקידושין בעוד הוא עצמו פסול לשמש כעד בחופה זו?.. שלא לדבר על כך שאלו אשר פגעו בתלמידיהם חשודים למעשה ברצח - רצח נפשם העדינה של התלמידים. אלו שעד היום נושאים צלקות נוראיות בלבם ורק חלקם מסכים להיחשף ולספר את סיפורים הקשה בציבור. שני אנשים כאלו פרסמו לאחרונה את אשר עבר עליהם, אחד עם זאב קופולביץ (ראש ישיבת נתיב מאיר בעבר) ואחד עם מוטי אלון (ראש ישיבת חורב בעבר). אתה קורא את הדברים ודומע. אתה רואה ממש הלומי קרב. וריבונו של עולם, הם עוד היו ילדים כאשר בעל כורחם הם נזרקו לתוך הקרב הזה. שלא לדבר על רצח האופי והנפש של נפגעות עזרא שיינברג ועל חילול השם של רב ראשי שיושב בכלא. בילדותי וצעירותי עוד היה מקובל להשתיק דברים כאלו, היה ראש ישיבה שנכשל עם מזכירה והגלה לחו"ל, היה רב בשכונתי שהכל ידעו שהוא מכה את אשתו והוא הרחק מביתו, אך הכל היה אז שושו. לא פורסם. ומה עם 'שלום הציבור'? מה עם הקרבנות הבאים חס וחלילה?
דבר נוסף צריך להיאמר: כשאדם עושה תשובה מעוונותיו זה עניינו הפרטי בינו לבין הקב"ה. הקב"ה בוחן כליות ולב, לא אנחנו, והוא יחליט אם לקבל את תשובתו. לכן לנו כציבור אסור להחזיר אדם כזה למעמדו הציבורי הקודם גם אם הוא מבטיח שהוא שב בתשובה שלמה. כלומר מתן אחריות ציבורית - אסור בשום פנים ואופן, אך ברמה הפרטית כגון צירוף למנין וכולי - כן, כי מי אנו שנמדוד צדקותו של אדם זה או אחר ובוודאי מי ששב בתשובה. אך מה פתאום להפקיר בידיו שוב תלמידים או קהילה? האם למשל ישנו ציבור אחר שהיה מעלה על הדעת להעסיק פדופיל לשעבר בגן ילדים? אז הוא הדין באחריות קהילתית ורוחנית. במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב (עי' שו"ע יו"ד ש"ג א)
בדרשה שנשאתי אצלנו בקהילה לאחר הפעם הקודמת שבה הורשע אלון, קראתי להקמת וועדה ברבנות הראשית שתהא מוסמכת להסיר תואר 'רב', בדיוק כשם שהרבנות הראשית מוסמכת לתת תואר 'רב'. בדומה לתהליך צבאי שבו מורידים אלוף לדרגת טוראי אם צריך. כשפרסמתי לאחרונה את ההצעה הזו קבלתי בין היתר תגובות שתהו על כך ושאלו האם פרופסור שנתפס בגניבה כבר לא יהא פרופסור? וכן נשאלתי מה יהא על כל התורה והזכויות שהיו עמו עד כה. וכי לא ראוי לכבדו על כך? אז אחדד ואומר- רב לא דומה לפרופסור. רב דומה לאלוף בצבא ולשופט בבית משפט. התואר 'רב' לא משקף רק ידע תורני או מעבר בחינות בהצלחה. התואר משקף אישיות, מנהיגות ואחריות. זהו אחד מהתארים המחייבים את האדם להתנהג בנורמות מסויימות. הוא מציב על הנושא אותו מערכת כללים לא רק בשעה שהוא עומד בפני הציבור אלא גם בעת שהוא בביתו וגם בחדרי חדרים. זה ההבדל, ולכן רשע (במובן של מי שעבר עבירות חמורות) לא יכול להיות רב. פשוט לא.
עוד שתי נקודות חשובות לסיום. ראשית, הערצה של אישיות היא תמיד פסולה, גם בעולם הרבנות. כאשר מישהו/י מדבר בעיניים מצועפות על רב או רבנית וכולו הלל ושבח, זה בדיוק זמן לנתק אותו ממנו ויפה שעה אחת קודם.. הערצת התורה - בהחלט. הערצת אדם - אסורה בתכלית. בואו נשאיר את ה'כוכבים' לעולם הקולנוע והמוסיקה, לא לעולם התורה. הקב"ה בעצמו כבר אמר שכל עם ישראל נמשלו לכוכבים.. בקיצור רבותי, תרבות הריאליטי והרייטינג לא מתאימה לעולם הרבנים והרבניות. יש בה יותר נזק מתועלת.
ושנית, לאחרונה נמתחה ביקורת נגד הרב דרוקמן שליט"א על תמיכתו בחלק מהרבנים שסרחו וצויינו לעיל. הביקורת מכובדת ונכונה. הרב דרוקמן צריך להתנער מהרבנים שאותם הוא גיבה בעבר, להודיע ברבים שהוא טעה ולהתנצל בפני כל מי שנפגע. כי התמיכה גם איפשרה את המשך הפשעים וגם פצעה פצעים נוספים בלבם הפצוע של הנפגעים. מהלך כזה דווקא ישיב את האמון בעולם הרבנות ולפיכך הוא חשוב ודחוף. אם ינהג כך, אין ספק שהוא יזכה להמון הערכה מצד כולם וזה רק יבצר את מעמדו כאחד מבכירי הרבנים.
נסיים בתפילת ואשיבה שופטייך כבראשונה. יהי רצון שאף אחד לא יועמד בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו, ושהקב"ה ידריך אותנו בדרך הישר והטוב.