במירוץ הסמכויות בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט האזרחיים למשפחה הפתיע בית הדין הרבני הגדול לערעורים כשפסל את החלטת בית הדין הרבני האזורי וקבע כי הסמכות בענייני הרכוש ובענייני הילדים בתיק מסוים נתונה לבית הדין לענייני משפחה.
חברי בית הדין הרבני הגדול אף החליטו כי חוק הפרשנות האזרחי גובר על תקנות הדיינים שמקורם בהלכה.
הערעור בתיק המסוים עסק בעניין פרוצדוראלי. לפי החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה, תקופת עיכוב ההליכים היא 15 יום. מיד בתום המועד הנקוב פתחה האישה תיק גירושין בבית הדין הרבני ובו כרכה את ענייני הרכוש והסדרי השהות, כשהיא מקדימה במספר דקות את הבעל שפתח תיקים מקבילים בבית המשפט לענייני משפחה. השאלה המשפטית במקרה זה הייתה מניין ימי התקופה שבחוק.
בית הדין הרבני האזורי שדן במירוץ הסמכויות ובמניין הימים החליט כי מאחר והאישה הקדימה ומאחר ופג מועד עיכוב ההליכים, הרי שהסמכות לדון בתיק הגירושין נתונה לבית הדין הרבני. על כך ערער הבעל לבית הדין הרבני הגדול וטען כי הסמכות בתיק במקרה זה שייכת לבית המשפט למשפחה. המחלוקת הייתה באופן מניין 15 הימים.
בית הדין הרבני האזורי מנה את הימים על פי תקנות הדיינים. בית הדין הרבני הגדול החליט להסתמך דווקא על חוק הפרשנות הקובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". לדעת דייני בית הדין הרבני הגדול הפרשנות של חקיקה תהיה על פי חוק הפרשנות ולא על פי תקנות הדיינים. זאת כיוון שיום שישי בשבוע נכלל בפרשנות כ"יום מנוחה, פגרה או שבתון" ולכן אין למנותו במספר הימים של עיכוב ההליכים.
בית הדין הגדול צידד באב המשפחה וקבע כי הדין יקבע על פי הפרשנות האזרחית בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית הדין האזרחי על פי בקשתה של האם.