כחובב אנתרופולוגיה תרבותית מושבע, תמיד רציתי להיות נוכח בניסוי מהסוג הבא: נאסוף אנשים מכל המגדרים והמגזרים הקיימים במדינת ישראל, ננתק אותם לתקופת זמן מכל העולם שמסביבם, ונעקוב לאורך התקופה אחרי ההתפתחות החברתית שלהם כקבוצה וכיחידים.
הייתי מכניס למחקר הזה דתי וחילוני (ורצוי גם חרדי...), קיבוצניק ועירוני, צפוני ודרומי, רוסי ואתיופי ועוד מגוון טיפוסים שיכולים לגוון את המחקר.
תאמינו לי - אם רק הייתה לי אפשרות לעקוב אחרי מחקר כזה - הייתי יושב מול המרקע יומם ולילה. לצפות בהתרקמותם של מארגים אנושיים חדשים, כאלה שבחיי היום-יום לא בדיוק מתרחשים מול עינינו, זה באמת מרתק. איך אנשים מסתדרים אחד עם השני, כיצד לומדים לגשר על פערים אנושיים ותרבותיים, איך מתרקמים המנהיגים ואיך מתגבש העדר. אין ספק כי מדובר בניסוי מדהים.
כשאני חושב על זה, בשביל להוסיף עניין למחקר, הייתי מוסיף למשוואה גם מוטיב נוסף - מעין בוס, מנהיג עליון, מפקד גדול שמדריך ומוביל את קבוצת המחקר מבחוץ. מנהל המחקר הזה יוודא שהקבוצה לא עוברת על חוקי המחקר: לא יוצרת קשר עם העולם שבחוץ ושומרת על מינימום של התנהגות נאותה.
למעשה, אני בעצמי השתתפתי פעם במחקר דומה. היינו קבוצה של אנשים שעזבה את הבית לתקופת מה. בתקופה הזו נאסר עלינו ליצור קשר עם הבתים ללא אישור מהמפקד, ישנו באיזה אוהל זרוק בשטח מבודד, ונאלצתי לחלוק אוהל וחדר אוכל אחד עם אנשים שונים ממני בתכלית - עולים חדשים, אנשים בגילאים אחרים ממני, בעלי דעות הפוכות לשלי וכדומה. האמת שאותה תקופה דווקא זכורה לי לטוב. גם אז הסתכלתי על העניין כמחקר אנתרופולוגי ונהנתי להבחין בהיווצרות תת-קבוצות בתוך הקולקטיב, נדהמתי לראות באיזו מהירות המנהיגים תפסו את מקומם הטבעי, ובמשך הזמן גם ראיתי איך בעלי יכולת השרידות הגבוהה ובעלי הכישורים החברתיים הגבוהים אכן הופכים לחזקים יותר ויותר ככל שעובר זמן המחקר.
מאז ומעולם, כשסיפרתי על תאוות המחקר הזו לחבריי, כולם נדו לי בראשם והסכימו כי אכן מדובר בנושא מעניין מאד למחקר.
 |
|
נושא מעניין למחקר
|
אז מה יש בו באח הגדול שמצליח לעצבן כל-כך הרבה אנשים? מדוע אין (כמעט) אדם שמוכן להודות שהוא צופה בתוכנית הזו, בעוד אחוזי הרייטינג שלה מרקיעים שחקים? והרי בסך הכול מדובר (לכאורה) בניסוי מרתק, שאמור להיות דומה למה שכולנו מכירים מהטירונות ומסיטואציות נוספות בחיים...
נדמה שהכלל של מקלוהן המדיום הוא המסר מתבטא באח הגדול בצורה מושלמת. דור הטלוויזיה רגיל לאופרות סבון, לדרמות רוויות התרחשויות ולסצינות קורעות לב. ולכן נאלץ דור לקבל את אותם התכנים בכל מקום אליו הוא יפנה -שכן המדיום הוא המסר, או במילים אחרות העובדה שאנחנו מקבלים סצינות שטחיות ורדודות מובנית בתוך קופסת הטלוויזיה.
תוכנית כמו האח הגדול יכולה הייתה להיות מרתקת ומדהימה אם רק היו נותנים לה להתרחש בטבעיות, כמו מחקר של נשיונל גיאוגרפיק בו הצלם איננו נוטל חלק בפעילות. בפועל, לא מדובר כלל בריאליטי אלא בתוכנית מבוימת, בה ההפקה מנסה לרגש את הצופה בדיוק כפי שהוא רגיל בתוכנית אחרות.
חסידי הכלל לפיו המדיום הוא המסר יסבירו כי אין לצפות משידורי טלוויזיה כלשהם שיהיו רציניים ועמוקים. הכלי לא מיועד להעברת מסרים מורכבים אלא להעברת בידור קל והמוני. לשיטתם, גם ערוץ שיעורי תורה, אם ירצה להצליח, ייאלץ לקצר ולרדד את המסרים, אחרת לא ישרוד לאורך זמן.
בינתיים, כנראה שלצורך ניסויים אנתרופולוגיים אצטרך לצאת למילואים...