היום אני בסדר! אפילו מצוין. יש לי ילדים , אני עובדת , בזוגיות טובה ואני מאושרת! כן, מאושרת.
אני כותבת את זה בהתחלה כדי שאם את אחרי לידה ואת נמצאת עכשיו בבכי, בהרגשת "חור שחור" , ברצון לסיים את הכאב ובמחשבה השקרית שאולי אין לך מקום בעולם וכדאי לעולם שלא תהיי בו, אז שתדעי שזה רק נראה לך כדרך ללא מוצא.
הייתי שם והצלחתי לצאת. ושווה לצאת משם.
לפני 16 שנים נישאתי. היינו זוג מתוק, יפים ומגניבים וההזדמנויות רק חיכו שנתפוס אותן. הוא היה חייל ואני למדתי באוניברסיטה ויחד התחלנו חיי שגרה מלאי אהבה. נכנסתי להריון , הלכנו ברחוב שלובי ידיים וחיכינו לראות את התינוק שלנו. חששנו מהלידה והכאב וההתארגנויות שאחרי , אבל התהליך הרגיש טבעי ושנצליח יחד לעבור אותו . אמנם שמענו על "דיכאון אחרי לידה" אבל מי חשב שזה יקרה דווקא לנו? לי?
לאחר לידה קלה , קיבלנו לידיים תינוקת ג'ינג'ית יפיפייה . בכינו מרוב אושר והתהלכנו על עננים מהנס שקרה לנו. לא היו סימנים מקדימים למה שיעבור עלינו בחודשים הבאים. מבית החולים חזרנו לבית ההורים (בכל זאת תינוקת ראשונה) ולמדנו לחיות כמשפחה.
חזרנו הביתה.
הוא חזר לעבודתו ואני… נשארתי עם התינוקת שלי. אהבתי לטפל בה אבל במקביל התחלתי להרגיש כבויה. שקלתי 22 קילו עודפים (בניגוד לספרי ההכנה שקראתי, בהם היה סיכום של הקילוגרמים שאמורים לרדת עם הלידה), המשכתי ללבוש בגדי הריון והתקווה שאחזור לעצמי מהר התבדתה. כל יום שעבר העמיק את הבור שהחל להיווצר תחת רגליי.
אנשים סביבי לא ידעו מה עובר עליי ואמרו את כל מה שעל לבם: "מה , את עדיין עם בגדי הריון?" , "תגידי, את כבר בהיריון שוב?" חברות בגינה דיברו ביניהן על איך מיד לאחר הלידה כבר חזרו לג'ינס ואיך הן מספיקות מלא דברים ואיך חייהן מדהימים ומספקים.
ואני? חייכתי מבחוץ והתכווצתי מבפנים, משווה את סיפוריהן לתחושות הכישלון שלי מעצמי. באחד מביקוריי בטיפת החלב התבקשתי למלא טופס. כסטודנטית ללימודי פסיכולוגיה , ידעתי מה מחפשים והתביישתי שיידעו, לכן מילאתי אותו במטרה להוריד ממני כל חשד. הפכתי לשחקנית מצטיינת בטרגדיה של חיי. חייכתי לכולם ובבית - בכיתי . אמירה של מכרה ש"היא לא יכולה כרגע לדבר איתי" התפרשה אצלי כ"אני לא רוצה לדבר אתך, את לא ראויה". התחלתי לראות את העולם דרך מסך שחור ולפרש כל חיוך או דיבור בצורה שלילית. גם הערה שגרתית של אחות טיפת החלב שהתינוקת גדלה כך או אחרת התקבלה אצלי כ"את אמא לא טובה".
לכן החלטתי לשתף אתכם, כדי שתבינו כמה החברה חשובה ושימו לב למה שאתם אומרים לנשים אחרי לידה. גם אם הן מחייכות - אתם לא יודעים מה קורה להן בפנים. הן רגישות ולא באשמתן. זה יכול לקרות לכל אחת.
ובעלי? הוא היה מהמם אבל חסר אונים. הוא ניסה לתת לי אהבה אך כל יום צפן בתוכו פרשנויות חדשות, בכי וכעסים שלי והוא לא ידע מה לעשות. זכור לי ערב אחד שהוא הרים את הקטנה ואני בכיתי ואמרתי לו שהוא אוהב אותה יותר מאשר אותי. הוא הבטיח מיד שתמיד ייגש קודם אליי וכמובן שהרגשתי רע יותר עם ההבנה שאני פוגעת גם בו . ההרגשה של עשן כבד בלב ובעיניים המשיכה לכבות אותי. תוך כדי השיחות שלנו אמרתי לו לא פעם :" אני יודעת בשכל שאני אותה מיכל של פעם ושאתה אוהב אותי אבל אני מרגישה אחרת, הכל נראה לי רע". אני חושבת שההפרדה הזו בין שכל לרגש הייתה השלב הראשון שבסופו של דבר הציל אותי ועזר לי לטפס ולצאת מהבור.
בעקבות שיחות עם בעלי (שברר כל מילה בקפידה כדי שלא ארגיש מאוימת) וגם בעקבות הרגשתי האישית - החלטתי שהגיע הזמן לבקש עזרה. לא רציתי לפנות למשפחתי כי התביישתי ורק מלדמיין את מבטי הרחמים הרגשתי רע יותר. אני זוכרת שישבתי מול הטלפון (אחרי שדחיתי זאת אלפי פעמים) והחלטתי לאסוף את כל האומץ שנשאר בי ולחייג לרבנית מוכרת. שוחחתי אתה והיא הייתה אמפתית ועודדה אותי לבקש עזרה , אך הוסיפה :" אני עמוסה מדי ולא אוכל לסייע לך". הודיתי לה וחשבתי שזהו, לעולם לא אצליח לחזור למה שהייתי.
תפקדתי בקושי. בתינוקת (שהפכה לפעוטה פעלתנית בת תשעה חודשים) טיפלתי אך את עצמי הזנחתי. אף אחד לא ידע שהתחלתי להתפלל בתוכי שהסיוט ייגמר. לא רציתי לעשות מעשה קיצוני, כדי שבתי לא תסבול מההשלכות אז ביקשתי מה' שיגרום לתאונת דרכים או משהו שיעזור לעולם ונוכחותי תפסיק להפריע בו. המצאתי לעצמי מושג "הרגשה שקרנית" ובכל פעם אמרתי לעצמי בקול :" מיכל, את יודעת שזו הרגשה שקרנית. אל תאמיני לה". ניסיתי לפנות לפסיכולוגית (שעלותה נמוכה) אך הפגישה הייתה מזעזעת ויצאתי מושפלת וכאובה והבנתי שאם לא אעזור לעצמי אף אחד לא יעזור לי.
אז מה בעצם עשיתי?
- כתבתי לעצמי רשימה של כל הדברים שמפריעים לי: אני שמנה, ציוניי נמוכים, מרגישה לא מצליחה.
- חיפשתי פתרונות והצבתי לעצמי יעדים ריאליים : שמנה - נרשמתי לאירובי, ציונים - החלטתי שגם 80 זה מצוין ולמדתי עם חברה, לא מצליחה - התחלתי לסמן לעצמי וי על כל דבר (קטן) שעשיתי.
- שיתפתי דמות שסמכתי עליה במאה אחוזים (בעלי) וביקשתי ממנו שיעזור לי.
ואם קראת עד כאן והרגשת שחלק מזה או הכל קורה גם לך:
- זכרי מהי "הרגשה שקרנית"- אל תאמיני לה! את מדהימה!
- פני לעזרה- לפסיכולוגית טובה, לחברה, לאמא, למישהו שלא יזלזל וינסה לעזור.
- את במלחמה על עצמך ואת רוצה לנצח, ובמלחמה עושים כל מה שצריך, אפילו תרופות. אל תתביישי – העתיד שלך שווה את זה!
היום, אני יודעת שאני יכולה לעשות הכל - כי ניצחתי!
מיכל כרמי היא אמא לשבעה, מורה לספרות, מנחת הורים, מרצה וכותבת גם בפייסבוק : Michal carmi