מי אמר שחשבון נפש זה רק להתעסק ברפש, בחרטה ובסליחה? ערב ראש השנה הוא מבחינתי הזדמנות להודות על מה שיש, אבל לעומק. ולכן, כל שנה אני מפנה חצי יום כדי לשבת ולכתוב לכל אחד ואחד מבני המשפחה פתק עם כמה מילים טובות. משהו שאני למדתי ממנו, תכונות מאירות, ואיחולים לשנה החדשה. עבורי, אלו שעות של התכווננות רוחנית מזככת ממש, לקראת החג.
לצאת מהיומיום השוטף, מדיבור החולין, העוסק בהוראות, מטלות, תלונות, אכזבות, מה צריך, מה אני רוצה. עוצרת הכל, לכמה רגעים, משקיטה הכל, עוצרת את המירוץ הזה של "מה צריך להיות" של "מה אני רוצה שיהיה", עוצמת עיניים, ולרגע אני במדבר שקט של חולות, או על שפת אגם רוגע, ומתבוננת במה שיש.
לפעמים כשאני נסערת, וקשה לי למצוא את הטוב במה שיש, אני נעזרת בדף "צרכים בסיסיים" שקיבלתי בסדנת תקשורת מקרבת שהשתתפתי בה, הרשימה שם ארוכה, ואני עוברת על הצרכים, ומציינת לעצמי אילו צרכים שלי נענים עכשיו, ברגע זה. וכך אני עוברת, ומסמנת V בראש. מתחילה מרווחה גופנית. הצורך באוויר, מים, מזון, מנוחה, אור, הגנה, בטיחות, עבור לצרכים של חיבור: שותפות, חברות, קהילה, שייכות, אמון, היכולת לחלוק, להיות חלק מ... ועד צרכים של משמעות: הצורך בפשטות, בנוכחות, במירכוז פנימי, הצורך לדעת שיש לי מקום בעולם ועוד.
מה יותר מתאים מערב ראש השנה להתבוננות כזו, שעוצרת את השעון, ששמה בארכיון את מה שהיה, משאירה בחוץ את מה שיהיה, ומתבוננת, ברוך ובעין טובה, על היום הזה. על מה שיש. כאמא למשפחה גדולה, העשייה רבה, ההמולה גדולה. רגעים של שקט לא ממש יבואו לבד. צריך לייצר אותם. לרוב זה יקרה מחוץ לבית, במקום שמשרה עלי שלווה, ואם זה מקום חדש, שיש בו גם הפתעה, השתאות, והתפעלות מיופיו - מה טוב.
ואם כל זה לא מתאפשר, גם בבית אפשר לנסות להתנתק. לנתק את הפלאפון, לשים מוזיקה באוזניות, כאלו שיחצצו וינתקו אותי מקולות חיצוניים. עוצמת עיניים, וחושבת על כל אחד ואחד, ומתחילה לכתוב. ברוב המקרים המלים הפותחות יהיו: אני מתפעלת ...
בערב החג, תחכה לכל אחד על הצלחת, קופסה קטנה, ובה כמה מלים אישיות, שירוממו גם עבורו את החג, ויזכירו לו כמה הוא אהוב ומוערך.
מזמינה אתכם לנסות.
בתמונה: שולחן החג משנה שעברה, הלבבות האדומים הן קופסאות שמצאתי בהכל בשקל. ובתוך כל אחד "נשיקה" ופתק אישי. עדיין לא עושה ספויילר למה שמתוכנן לחג הקרוב.
אורנה דן, אמא ל13, מנחת הורים ותומכת משפחה.