תמים תהיה: איך להיות שלמה עם ה' כשהמציאות חסרה?

"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶ-יךָ" (דברים י"ח, י"ג)
למילה 'תמים' יש כמה פירושים עיקריים: ציווי על אמונה תמימה ושלמות בעבודת ה'. רש"י מפרש את המילה תמים – ללכת בתמימות בלי לחקור את העתיד, לקבל את שניתן לי בפשטות. הבעש"ט מדבר על שלמות, באופן כזה שהחיצוניות והפנימיות חד הם.כלומר, התמימות לא ממקום נאיבי או לא מבין אלא אדם תמים הוא אדם שלם.

אצלינו בבית התנהגותו של בני המיוחד שחר תמיד מעלה חיוך. בדומה לילדים 'מיוחדים' אחרים, הוא עושה את כל מה שאנחנו היינו רוצים לעשות ונעצרים. אם זה בגלל נורמות חברתיות, מבוכה או חוסר ביטחון. אבל לו, אין עכבות. אם הוא צמא, הוא ישתה מהכוס הקרובה ביותר, הוא יראה מטפחת יפה או בד נעים הוא ישלח יד קטנה לחוש את המרקם, כאשר הוא שמח הוא שר, מתנועע לפי קצב ומוחא כפיים, בבית הכנסת כאשר עוצמות התפילה מרגשות אותו, הוא יצטרף מהמקום שמרומם ומשמח את ליבו ויפזם לו מזמור או שיר לא תמיד בהלימה לקהל המתפללים. אם מישהו מוצא חן בעיניו הוא יזכה לליטוף וחיבוק, כל מה שליבו חפץ הוא עושה בלי עקבות ובלי בלבולים. משהו ראשוני ותמים.

ואני?! הרהורים רבים שמלווים אותי השכם והערב. איך אני יכולה להיות בשלמות עם האלוקים שלי כאשר יש לי ילד מיוחד שמאתגר את חיי. איפה השלמות של ה' ביחס לברואיו ה'שונים', הלכאורה חסרים? ובכלל מי קובע מה שלם ומה חסר?! ואולי אני ה'חסרה' ביחס לבני השלם והתמים?!
נקודה נוספת לפסוק "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים ט"ז, י"ח)
האצבע תמיד צריכה להיות מופנית פנימה, בלי צורך במישהו או משהו חיצוני שינתב את דרכינו לכיוון החיובי. זה התפקיד שלנו, להיות בהתבוננות והתקדמות תמידית.
שבת שלום!