התחושות בימים אלה הם קשות ביותר, יש רצון לזעוק על הזוועה שנעשתה. הפחד, הכעס וחוסר האונים הוא קולקטיבי ובלתי נסבל. אנסה להשמיע את קולם של ההורים המיוחדים, אשתדל לנסות להביא את כאב הבטן התמידי הדאגה שהולכת איתי לכל מקום מאז ששחר אובחן עם אוטיזם. את הפחד המצמית מאלה שמחפשים להרע.
ככל שתיפקוד הילד נמוך כך החרדה עולה. הנתונים והסטטיסטיקות לרעתנו, ויש שמחפשים את 'הטרף הקל'. התמימות והתום לא מוסיפים לביטחון שלי כאמא, הקושי להבין סיטואציות מדאיג ביותר.
שחר הולך, גומע מרחקים, ולא מבין סכנה, לא נזהר ממכוניות בכביש, לא מדברים חדים, ולא מאנשים רעים. מהמקום הנקי והתמים שלו הוא בטוח שכולם טובים ורוצים בטובתו.
אני רוצה להביא את מה שאני לא מסוגלת אפילו לחשוב, כי אם אהיה שם במקומות האלה בטח אשתגע
פגיעות בחסרי ישע. חיות אדם שבוחרים לפגוע בכאלה שלא מסוגלים לספר שמרותקים, שלא תמיד מסוגלים להבין סיטואציות פוגעניות, הנתונים מזעזעים ומדאיגים, הנושא מורכב וקשה, התופעה של אלימות ופגיעות מיניות בבעלי צרכים מיוחדים רחבה ורב מימדית.
נמצא כי היחס של פגיעות אצל ילדים עם נכויות גבוהות פי שתיים עד חמישה מהמקובל ויותר. כ- 50% (ויש מחקרים שמדברים על 80%) מבעלי הצרכים המיוחדים עוברים פגיעה מינית, 97% יכירו את הפוגע, כלומר, מחציתם יפגעו מקרובים, והחצי השני ע"י מטפלים ונותני שרות..איך אפשר?! תגידו לי אתם, איך אפשר? כמה נמוך אפשר להגיע, איך הדעת יכולה לסבול כל כך הרבה רוע.
אפשר לנסות ולדאוג שזה לא יקרה, חינוך מיני מגיל צעיר לילדים המיוחדים, שיימינג, רדיפה וענישה חמורה מאד לפוגעים. מצלמות אבטחה במקומות בהם נמצאים חסרי ישע. והכי חשוב, לשים לב כחברה, להיות להם למגן ומשענת, לאנשים המיוחדים שחיים בסביבותינו.
להתחיל להקפיד בדברים הקטנים יותר, לנהוג בכבוד, להוקיע לעג על בעלי צרכים מיוחדים, לשים לב, להיות מעורבים, לעזור להעלות מודעות.
ולזכור, מפגר, אוטיסט ועוד, זה בפירוש לא קללה.
והאחריות, היא של כולנו.