שיחה עם גלית, הבת של שוש. שיחה שחזרה אלי בבומרנג צולף. שוש בת 69, אלמנה ואם לחמישה. שנים מהם היגרו לניו זילנד ושומרים על קשרי ידידות עניינייםשל 'שנות טובות' ו'חגים שמחים'. אחת היגרה לפני עשור לגן עדן על רקע סרטן, ושניים גרים באותה עיר דרומית בה היא מתגוררת.
"לפני חודש קיבלנו תשובה חיובית לסרקומה, זן אלים במיוחד", גלית מתארת את מסלול הייסורים של האבחנה. "כבר תקופה ארוכה אמא מרגישה רע. לא אוכלת, יורדת במשקל וגם חטפה כמה שברים לא מוצדקים אם נבחן את עוצמת הנפילה... אבל היא סרבה בתוקף ללכת לבדיקות. היא בפוסט טראומה מאחותי", היא הסבירה. "פט סיטי מבחינתה זה לא בדיקה. זה שיחזור של החוויה ההיא".
גלית סיפרה שהיא עמלה קשות לשכנע את אמא להיבדק, ממש נאבקה. 'באמת למה שמישהו יבחר להיכנס למכונת זמן ולצאת מפתח של אסון שכבר קרה לו', הגנתי עליה בראשי. בסופו של דבר לצערם החשד אומת. ואיתו הטריגר. הם עדיין לא יודעים אם יש גרורות ומה היקפן, מחכים לתוצאות. "אבל אחי אומר שהיא גמורה", היא זרקה באגביות והדליקה אצלי נורה כתומה.
על זכויות כרגע לא היה רלוונטי לעבור, לא פרקטית ובטח לא נפשית, עוד אין קרקע יציבה לכובד משקל הבירוקרטיה. בקושי אבחנה יש.
גלית כדרכם של ילדים אוהבים ואחוזי בעתה רוצה ליווי רגשי לאמא. רוצה במובן הכי בוער של המילה. היא הגדילה לעשות וכבר בפניה עצמה ביקשה שנתקשר ישירות לאמא, מהלך שכמובן לעולם לא נעשה בלי אישור מקדים של המטופלת.
לשאלתי מי יזם את הרעיון היא ענתה: "ברור שאני. אמא לא העלתה את זה וגם אף פעם לא תודה שהיא צריכה. אבל אני קרובה אליה, ורואה כמה הצורך דחוף". נאנחתי כמו בכל פעם שמתחככת בדפוס המסתכל והמוכר הזה. בן משפחה שמייחל להביא מזור, והתפקיד שלי הוא לעמת אותו עם האמת הכואבת שאין דרך לעזור רגשית לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו. רגע שתמיד מלווה בצביטה של אשמה, כאילו אני מנקבת את גלגל ההצלה שהילד תלה בו את יהבו.
גלית הפצירה שאנחנו נתקשר ונציע לאמא. אפילו נפעיל קצת לחץ. אולי לנו היא תעתר יותר בקלות. "אם יש דמי השתתפות אני אשלם בעצמי, אפילו אל תגידו לה". שלא בידיעתה היא ניטרלה את עוגן התשלום - אותו רכיב שנועד לשמש כדמי רצינות ולייצר מחויבות, בדיוק למי שבעיקר בשבילו הוא נועד. הסברתי שוב כמה מוטיבציה משחקת להצלחה של תהליך כזה, ומניסיון ארוך שכנוע וריצוי מעולם לא התבררו כיעילים טיפולית. "אוקי, אני אשאל אותה", היא נכנעה בסוף. "אנסה להגיע איתה לשיחה בנושא. אני מדברת איתה המון, אבל רק בכיף, שיחות קלילות. מנסה לרומם אותה מורלית, לצחוק יחד", אפילו ששתיהן יודעות שאלו עלולים להיות גרגרי הצחוק האחרונים בשעון החול של חייה, היא לא אמרה בקול מה שהיא ואני חשבנו בשקט.
הרהרתי על ברית ההכחשה הסמויה הזו ביניהן, והגבול הדק בין בריחה להישרדות.
חזרתי בכוח רק לסגור את הנושא - "בכל מקרה זה שלב מאד מוקדם להתערבות טיפולית", הכנתי את הקרקע לסירוב שהערכתי שתתקל "הפנִיות לרוב מופנית לאינטנסיביות של מרוץ הבדיקות/טיפולים/חוות דעת/ יעוץ רפואי. אולי בהמשך הסיכויים ישתפרו". היא הקשיבה, אבל היא חדורה, זיהיתי מיד.
"בעצם זו את ואחיך המטפלים העיקריים אם לא היחידים, נכון?", שאלתי כדי לקבל תמונה רחבה יותר על ההתמודדות הפרטית שלה. "כן. ואנחנו רבים פיצוצים. יש כל הזמן קונפליקטים", היא תיארה. אמרתי לה שמבינה כמה זה קשה, והכל כל כך טעון ונפיץ, גם פתילים של קילומטר מתקצרים. "הוא אומר לאמא שאין לה מה לנסות לטפל", היא ירתה פתאום, וגרמה לדופק שלי לקפוא לרגע. "מבחינתו זו הספירה לאחור. וחבל להאריך אותה כשהספויילר כבר חשף - זו שאלה של זמן, לא של התכנות". בעוד המחשבות משתוללות, היא ממשיכה: "צרחתי עליו 'איך אתה מדבר ככה?!', והוא ענה 'את לא רואה איך אמא נראית? חאלס להיות בת יענה'", לא שאלתי אם גם השיח הזה התנהל באזני האם, מעדיפה לא לדעת.
"אני יודעת שהרפואה היום מאד מתקדמת. ויש פתרון כמעט לכל מצב. והדפוק הזה החליט שהיא סופנית", היא אמרה בקול חרוך. בלמתי את הזעם בסימני שאלה. מצד אחד - סתימת גולל אכזרית על אדם שעדיין נושם, מצד שני - אולי זו הדרך שלו להתמודד עם אבחנה שהוא כבר חווה כשטיח אדום למלאך המוות. מנגנון של אבל מקדים מרכך את מפגש איתו.
גלית שיתפה שהם משפחה קטנה. היא לא בקשר עם האחים ביבשת המרוחקת. האחות שנפטרה הייתה אחותה היחידה והקשר היה עוצמתי, ועם האח באופן לא מפתיע לא נרקמו יחסי אחווה חמים. יש לה רק את אמא, "המשענת של החיים שלי", היא בכתה. היא עצמה חד הורית לילד בן 7. המצוקה זעקה ממנה כשניסתה להבין איך לתווך לו את המחלה הזו, כשהיא עצמה לא מעכלת. בשלב הזה היא השתנקה, בקושי הצליחה לדבר. רציתי רק לבכות איתה. "והילד שלך קשור לסבתא?", שאלתי. "הוא אוהב אותה יותר ממני", היא חצי לחשה "זו האמא השנייה אם לא הראשונה שלו. את רוב הילדות שלו הוא בילה איתה".
מאפס למאה בדקה אחת של חשיפה. טלטלה רצחנית לבועת היציבות שאנחנו כלואים בה, כולנו.
אין לה תמיכה רגשית. ביררתי מיד. "מה עם ליווי רגשי גם בשבילך? חשבת על זה?", הצעתי בציפייה. הייתי בטוחה שהיא תעוט על ההצעה. אחרי הבכי והילד ואמא והקול הסדוק. "לא, לא אני החולה פה. וגם לא באמת חושבת שאני צריכה", היא אמרה, כאילו הטרגדיה שהציפה פה לפני 3 דקות לא נוגעת אליה. הסברתי בפשטות שגם כתומכת היא עוברת הרבה, ואנחנו כאן אם היא רוצה ליווי. היא נשארה בסירובה לצערי. רציתי נורא, אבל לא דחקתי בה למרות הדחף העז. רק לפני רגע הסברתי כל כך מנומק ורהוט למה טיפול צריך לרצות ולא רק לקבל...
'איזה גול עצמי', חשבתי מרוב תסכול. איבדתי את הפריווילגיה לדחוף אותה בעדינות להסכים לנסות שיחות תמיכה. "נכון שהיענות מתוך לחץ לא אפקטיבית, אבל היא חייבת...", לרגע אני מוצאת את עצמי נדחקת בדיוק לאותה פינה ממנה אני מתיימרת למנוע אחרים מלהיכנס. וזה בסדר. הפער בין להבין את הצורך לבין ליפול למלכודת שהוא מייצר הוא בדיוק מה שחסר למי שבכובע שלי.
"אז אני בודקת עם אמא ומעדכנת אותך שהיא רוצה להתקדם עם זה", היא חתמה את השיחה בניבוי שלא משאיר ספק. הבנתי אותה, מהמקום הפחות מקצועי הפעם. "מחכה לאישור שהיא רוצה שאצור איתה קשר", אימצתי את אותה שפה.
"אכתוב לה עוד שבוע אם חשבה על ליווי לעצמה", הרגעתי את עצמי. "היא תרצה. לא רואה אפשרות אחרת". גם לי מותר לרצות מספיק כדי להיות בטוחה בלי סיבה.
בשיתוף יד תמר