"אצלנו פחות מקובל להתפנק. גם אם יש לך סרטן"

שיחה עם נור. שיחה שהתחילה בשאלות שגרתיות על החזרי נסיעות, ומהר מאוד שאבה לדרמה משפחתית תרבותית. נור, בת 34, בהליכי גירושין כרגע, אמא ל4 בנות, גרה בכפר כנא.

לפני 5 חודשים אובחנה בסרטן שאת שמו העדיפה לא לפרט. היא סובלת מבחילות קשות בגלל הכימו, ועוד תופעות לוואי, אבל מתפקדת כרגיל. "אצלנו פחות מקובל להתפנק. גם אם יש לך סרטן", היא מעכה את תורת מעמד האישה למשפט אחד.

נושא מיצוי הזכויות התברר כסבוך כי כדי ליהנות מהטבות שמגיעות לחולים צריך תשתית של התנהלות מסודרת מול הרשויות ודיווחים שוטפים. לצורך העניין מי שעובד בשחור - לא מפריש פנסיה, ומחלה אונקולוגית מייצגת את אחת הנקודות בציר החיים שזה עלול להתנקם בו.

"הנסיעות לטיפולים עולות הון. אני לא יכולה לנהוג. הלוך עוד מסתדרת בתחבורה ציבורית אבל אחרי הטיפול אני גמורה, חוזרת רק עם מונית. וזה מצטבר, העלויות", היא סיפרה. נורה כתומה נדלקה לי. מי שמוקף במעגלי תמיכה לרוב לא מספר על המונית של חזור. רשמתי לעצמי לבדוק בהמשך עד כמה האירוע נתמך סביבתית.

הזכרתי לה שיש החזרי נסיעות מקופת חולים. היא שמעה משהו. היא לומדת בדיוק ליד הסניף של הקופה אחת לשבוע, אבל הלימודים מתחילים מוקדם, לפני פתיחת הסניף, וכשיוצאת בסיום השעה דוחקת בה לרוץ הביתה לילדות, כך שלא מוצאת חלון זמן להכנס. ברור לי שהלו"ז שלה חנוק, אבל משהו בתיאור שלה נשמע כמו הימנעות. "באסה שאין סינכרון", המרתי את הבזק המחשבה הזו לפרקטיקה "את צריכה את הכסף, נכון? אולי שווה לאחר ללימודים יום אחד? לשלוח מייל? לנסות דרך האפליקציה?", היא לא חשבה על זה, שאפשר לעקוף במקום להתנגש שוב ושוב. הבטיחה שתטפל.

נור כבר מקבלת קצבת נכות, חידשתי לה שיתכן שזכאית ל'תוספת תלויים לקצבת נכות' על שתיים מהילדות. בן הזוג ללא הכנסות, לפחות לא כאלה מוצהרות. תיאורטית אפשר לבדוק זכאות גם עליו, אבל בנקודה הזו הסתייגתי. לוקח זמן ללמוד - יש זכויות שעלולות להפוך לחומר נפץ. הוא עתיד להפוך ללשעבר ואני לא יודעת מה טיב היחסים ביניהם נכון לעכשיו. שאלתי בעדינות אם בכלל נכון לערב אותו ולפתוח את הכיוון הזה. שאלה שפתחה סכר.

נור שיתפה בפתיחות נוגעת ללב על חיי הנישואין שלה. היא סובלת, וסבלה מזמן. המחלה רק הדגישה את המרחק האכזרי. "כשסיפרתי לו שקיבלתי תשובה חיובית לסרטן הוא היה באמצע לראות משחק. הוא צעק עלי שבדיוק היה גול והוא החמיץ כי אני מפריעה לו", נשכתי חזק את השפתיים.

הוא כמובן לא מלווה ולא תומך, לכל הטיפולים היא נוסעת בכוחות עצמה, ועוברת את התופעות לבד. "מה עם משפחה, חברים?", ניסיתי לגשש אחרי מעגלי תמיכה אחרים, "יש מישהו שכן יודע ויכול אולי ללוות אותך לטיפולים, להיות איתך בתוך זה?", שאלתי בזהירות, אך נתקלתי בחומה בצורה. "יש לי הרבה אחים, אבל כל אחד שקוע בחיים שלו. אני לא רוצה לבקש עזרה מאף אחד". הטון היה חותך, רמז לתיבת פנדורה משפחתית שלא כדאי לפתוח עכשיו.

הקושי המשמעותי כרגע הוא כלכלי. בעלה הוציא הלוואות גדולות על השם שלה. "הוא אמר שזה סתם מסמך שהבנק רוצה חתימה. ניסיתי לשאול אבל הבנתי מהמבט שלו שצריך לחתום אז חתמתי. ועכשיו אני מתמודדת עם זה", היא סיפרה. יכולתי בעיני רוחי לדמיין את אותו מבט מצמית ולהבין למה היא חתמה.

היא גרה בדירה שלהם שהבעל מנסה להפקיע ממנה, כנראה על רקע ניסיון הגירושין. הטקטיקה שלו יצירתית- הוא טוען שזו דירה של חבר שלו ועכשיו החבר צריך אותה בחזרה. אני בראש של עו"ד תמים שואלת על שם מי הדירה רשומה בטאבו. ענתה שאין לה מושג. אמרתי לה שאמנם זה לא מתפקדי ולא קשור לזכויות סביב המחלה, אבל למיטב ידיעתי "ב20 ש"ח את מוציאה נסח מעודכן ובודקת, אני יכולה לעשות את זה איתך עכשיו על הקו אם תרצי". היא מאד צחקה ואמרה שאצלם זה לא עובד ככה, הדירה בכלל רשומה על שם הבעלים הראשון, הם לא טורחים לבזבז חצי חיים על בירוקרטיות מיותרות כמו העברות בעלות של נכסים. לשנייה ראשונה מהיכרותי האישית עם מבוך הבירוקרטיה האימתני תהיתי למה בעצם כולנו לא מאמצים סחר נדל"ן מבוסס על מודל יעיל כזה, אבל רגע אח"כ נזכרתי שככה בדיוק זה נראה במקרה סיכסוך ראשון, שבמקום לתת את זכות ההכרעה לבית משפט מה שיחתוך ביעילות את הדיון יהיו כנראה אמצעים פחות קונבנציונליים.

"אז אני צריכה לדאוג לעצמי לבד" היא סיכמה בהשלמה. אין מערכת צדק שאפשר לערב, תטחן לאט ככל שתטחן. זה בדיוק השלב ששיח זכויות ענייני זועק למעבר חד לנושא הרגשי. הסיפור פה הוא לא נסח טאבו, זה בטוח.

"נשמע שאת בחתיכת התמודדות עוד הרבה לפני הסרטן, ועכשיו עם הכל יחד... יש לך עם מי לדבר, לשתף?", שאלתי, והנחתי מראש שהתשובה תכאב.

"אני בטיפול אצל פסיכולוג של בית החולים. היה רע, אבל אני חזקה עכשיו", היא הפתיעה, "מרגישה שהשתניתי. פיתחתי חוסן. הסרטן בסוף... אולי קצת הציל אותי", לראשונה שומעת אמירה כזו. "אני לא מפחדת ממנו היום, התחלתי להתאמן, את הבקשה לגירושין אני יזמתי. אפילו התחלתי לימודי מקצוע, למרות שתמיד הוא התנגד. אני במקום אחר היום". התרגשתי.

הפער הזה בדמות שנתפסה אצלי כמוחלשת וקורבן, וככל שהשיח העמיק נחשף תהליך פנימי עוצמתי של שינוי ובנייה - הלם בי.

לא סגרתי את הטלפון הרבה אחרי שהיא כבר נתקה. הסרטן לא הציל אותה. הוא מרושע מידי, ואני לא אוהבת קלישאות. הוא ניער אולי, יצר הזדמנויות, חיבר אותה עם האנשים הנכונים. אבל היא הצילה את עצמה.