אורי פורטל, בן 14 מראשון לציון, מת היום (ג') בבית החולים וולפסון בחולון, לאחר שנפצע אנושות ביום ראשון מירי חברו בשטח פתוח. מהחקירה עלה כי אחד מהנערים, בן 16, לקח ללא ידיעת אביו את נשקו האישי ויחד עם שני חבריו יצאו לשטחי החול לאחר שעות הלימודים. בעת שהשלושה ירו נפלט ככל הנראה כדור מהאקדח שבו החזיק אחד מהם ופגע בחזהו של פורטל. איך אסון כזה יכול לקרות בסביבה נורמטיבית, רק מתוך טעות נוראית או סקרנות?
מרגע לידת ילדינו הבכור מתחיל לצמוח גם סולם הדאגות. ולכל גיל, הדאגות שלו. בהתחלה הדאגה היא בעיקר לצורך הפיזיולוגי. אנו דואגים, אך בעיקר מותשים, והסולם נמצא בשלביו הנמוכים. ואז מגיעים הגן, בית הספר, חטיבת הביניים. עם כל עלייה לכיתה הבאה, אנו עולים עוד שלב בסולם הדאגות. אנחנו מתפללים רק שיהיה להם טוב, שיהיו אהובים בקרב בני גילם, שיידעו לשמור על עצמם, שילמדו ויגיעו להישגים.
והסולם ממשיך לצמוח. לעיתים הוא אף מדלג על שלבים, למרות שכל שלב הוא בעל חשיבות. לאורך כל חיינו וחייהם אנו מביטים בילדינו הגדלים ומבינים שהזמן חולף מהר. ובסופו של דבר, מה שנשאר לנו זו מערכת היחסים שבנינו איתם עוד מימיהם הראשונים. ופתאום אנחנו מתגעגעים לשלבים הראשוניים, כי אז עוד יכולנו להשגיח עליהם כל הזמן. ופתאום הם כבר לא כאן ואנחנו רק רוצים לשמר עוד קצת את הרגעים הקטנים האלה: לכוון אותם עוד קצת, להציע עוד עצה לחיים, להחליט יחד איתם החלטות טובות, ולהתפלל שהם עושים את הבחירות הנכונות.
איך נשמר תקשורת טובה עם ילדינו?
ראשית - נאפשר תקשורת פתוחה, לא ביקורתית ולא שיפוטית. נשתדל לא להביע דעה נחרצת, ובעיקר לשאול שאלות ולא לקבוע עובדות. שנית, נאפשר להם לספר לנו כל דבר, קטן כגדול, ונבטיח שתמיד נהיה שם. וגם אם אולי נכעס, לא נעניש. נסכם יחד מה עושים ומה יהיו ההשלכות למעשה. נחדד להם את ההבדל בין שיתוף או דיווח לבין הלשנה, ונסביר את הצורך בשיתוף מבוגרים כאשר יש דילמה או תחושת סכנה.
אנחנו נרצה להיות עבורם הטלפון הראשון בכל צרה או בעיה. שכאשר הם, או חבריהם, משתכרים, מעשנים, או שומעים שיש אמצעים מסוכנים בסביבתם - הם יפנו אלינו מבלי לחשוש. תפקידנו כהורים הוא להיות הגב והביטחון של כל ילד, ולאפשר תמיד תקשורת פתוחה ויחסים טובים. חיבוק גדול למשפחה שאיבדה את היקר לה מכל.
מירית חממי היא מדריכת הורים מטעם מכון אדלר, מטפלת mi-cbt.