המעבר של הילדים לבגרות מביא איתו שינויים מפתיעים (ולפעמים גם מאתגרים) בקשר עם ההורים. פתאום השיחות מתקצרות, הביקורים מתמעטים, אבל גם נפתחות הזדמנויות חדשות לבנות קשר בוגר ומעמיק יותר. איך מתמודדים עם זה שהילד "עוזב את הקן"? מה הגבול בין פולשנות להתעניינות? איך שומרים על קרבה גם כשהחיים "עוברים שלב"? דיברנו עם דפנה ברקת, פסיכולוגית קלינית, ושאלנו אותה את כל השאלות החשובות והמעניינות.
איך היית מתארת את השינויים המרכזיים שמתרחשים בקשר בין הורים לילד/ה כשהם נכנסים לגילאי ה-20?
"בעשור שבין גיל 20 ל-30, ילדים מתפכחים מאשליית הבועה שיצרו בילדות," מסבירה ברקת. "בילדות, הם פיתחו תמונה חיובית ומושלמת של הוריהם, מתוך צורך בתחושת ביטחון. אבל כשמתבגרים התמונה הזו מתנפצת, והם מתחילים לראות את ההורים באור מציאותי יותר. זה פשוט פער טבעי בין ההורה האידיאלי שילד דמיין לבין ההורה האנושי, שעשה טעויות ולא תמיד הצליח לתת את המענה המדויק".
ברקת ממשיכה: "הורים מרגישים שמשהו גדול משתנה. פתאום הילדים פחות מתקשרים, פחות מבקרים, ולעיתים גם מפנים האשמות על דברים מהעבר. יש גם מקרים שבהם הם פשוט נסגרים ומתרחקים". ברקת מוסיפה: "זה שלב שמעלה הרבה תחושות לא פשוטות. הורים נעלבים, נפגעים, ומרגישים שהם צריכים 'ללכת על קליפות ביצים'. לעיתים, היחסים נראים כאילו איבדו מהטבעיות שלהם." עם זאת, היא מדגישה כי שלב זה טומן בחובו גם הזדמנויות משמעותיות: "האתגר הגדול של ההורים הוא להבין שהשינויים האלה הם חלק טבעי מהתהליך, השאלה היא איך הם יכולים לפרש את המצב, למרות הקושי, ולהשפיע על הקשר באופן חיובי. זהו שלב שיכול להפוך לתהליך מרפא ומעצים עבור שני הצדדים - גם לילדים וגם להורים".
הרבה הורים מתלוננים על המרחק שנוצר בגיל הזה. מה גורם לתרחיש הזה לקרות?
"רוב ההורים באמת מרגישים שהמרחק גדל, וזה טבעי. זה שלב של 'לך לך' במיטבו, שבו הילדים יוצאים לעצמאות. השאלה היא איך להישאר קרובים למרות המרחק".
האם לדעתך בגילאי ה-20 ילדים עדיין זקוקים להנחיה ולתמיכה של ההורים, או שזה הזמן דווקא לשחרר?
"גם בגיל הזה ילדים זקוקים לתמיכה ואהבה, ולעיתים גם להנחיה, אבל הכול תלוי בגישה. אם ההורה כופה את עזרתו או את דעתו, סביר שהילד יידחה אותו. לעומת זאת, אם העזרה מוצעת כשאלה - 'אתה רוצה שאעזור?' או 'את רוצה לשמוע את דעתי?' - יש סיכוי גדול יותר שהיא תתקבל".
מה המקום של הורים בנושאים כמו זוגיות, קריירה וחיי החברה של הילד/ה בגיל הזה? איפה את חושבת שצריך לשים גבול כדי לשמור על איזון?
"השאלה אינה הנושא עצמו אלא הדרך שבה הוא עולה. האם אני מקבלת רשות לדבר על זה או שאני חודרת לשם בכוח? הורים צריכים להבין שילדיהם כבר לא מוכנים לקבל את התערבותם באופן שבו היו רגילים בעבר".
איזה טיפ היית נותנת להורים שרוצים לשמור על קשר קרוב עם הילדים שלהן בגיל הזה, בלי להיות חטטניים או מעיקים?
"הורים שמראים התעניינות כנה, כבוד וסקרנות כלפי הילד כאדם עצמאי, יזכו לקשר קרוב יותר. קרבה לא יכולה להתקיים אם הילד מרגיש שההורה מבקר אותו או מתנגד לדרכו".
מה לדעתך הגבול בין התעניינות בריאה לבין התערבות פחות בריאה?
"התעניינות נובעת מהרצון להבין ולהכיר, בעוד שהתערבות נובעת מהרצון לשנות. כשאני סומכת על הילד שלי ומראה לו שאני מאמינה ביכולותיו, זה מחזק את הקשר. התערבות, לעומת זאת, נדרשת רק במצבים של סיכון".
יש מקרים שבהם ילדים בגילאי ה-20 לא פונים להורים לעזרה. איך הורים יכולים להראות שהם שם, בלי לפלוש למרחב הפרטי?
"תמיד אפשר לומר, 'אני כאן, אם תצטרך, תדע שאני זמינה.' ובנוסף, חשוב לשאול רשות לפני שמציעים עזרה. זו מחווה קטנה שיכולה לשנות את כל התמונה".
לסיכום, ברקת מוסיפה: "ברגע שמבינים שהשינוי הוא טבעי, קל יותר לשחרר עמדות נוקשות ולאמץ גישה גמישה. הורה שמצליח לוותר על שליטה ולהראות לילד שהוא מקבל אותו ואת דרכו, יצליח לשמור על קשר בריא ומשמעותי".
דפנה ברקת היא פסיכולוגית קלינית ומנחת הורים, אשר הייתה בין המפתחים של מודל 'תנאים של חיבה'. מודל אשר משמש כ"ווייז" ביחסים בין הורים לילדים בגיל המבוגר.