הרבה הורים חוששים שאם הם יביעו קושי, כאב או אפילו יבכו מול הילדים שלהם, הם יערערו את כל עולם האמונות והביטחון שלהם בהורים, אשר ייתפסו כחלשים. אפשר להבין את התחושה הזאת, במיוחד אם כילדים גדלנו במשפחה בה היו מסרים כמו "רגשות הם לחלשים", "גברים אינם בוכים", "מה אתה בוכה, אתה ילדה קטנה?" או "רק תינוקות בוכים". קשה להתנתק מהתפיסה הזאת ומאותם קולות פנימיים שמלמדים אותנו שביטוי רגשי מעיד על חולשה ונדרש מאיתנו לשמור הכל בפנים ולהתמודד ללא ביטוי חיצוני של חולשה, כביכול.
ואז נשאלת השאלה המפחידה מכל (לא באמת הכי מפחידה, רק לצורך הדרמה):
מה יקרה אם הילדים יראו את האמא החזקה שלהם נשברת ובוכה לפעמים? כנראה שמה שיקרה הוא, שהילדים יבינו שזה טבעי, נורמלי, בסדר, לגיטימי ושמותר גם לגדולים לבכות, כי גם לגדולים יש רגשות, הם אינם רובוטים. ילד שנחשף לכל קשת הרגשות, מבין שאם הוא יפגוש בתוכו את אותו הרגש, הוא יוכל לפנות להורה שלו ולמצוא שם הבנה, חמלה וקבלה, שיעזרו לו גם לקבל את עצמו.
דיכאון, צילום: shutterstock
תארו לכם שילד חווה רגשות עזים בתוכו שהוא מכיר רק מעצמו, אבל מעולם לא ראה את ההורים שלו באותה חוויה, מה הוא מבין מכך? שהוא לא בסדר? שהוא מוזר? שמשהו אצלו לא תקין? לעומת ילד שחווה רגשות שהוא יודע שגם המודל ההורי שלו חווה?
"חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם, חפש במרחבי תבל ותמצא את עצמך"(רודולף שטיינר) אנחנו לומדים להכיר את עצמנו דרך העולם ומתוך התבוננות חזרה לתוכנו ועיבוד המידע שליקטתנו. תיאורית הלמידה החברתית אשר פותחה על ידי אלברט בנדורה, מדברת על כך שתהליך הלמידה שלנו מתקיים מתוך צפייה וחיקוי. כשאני (מנקודת מבט של ילדה) רואה את ההורים שלי במצב רגשי מסוים, אני לומדת על עצמי שזה מצב אפשרי ואז, כאשר אני חווה אותו בתוכי, אני יכולה לקבל אישור פנימי שאומר "זה בסדר". כמה מאיתנו, בתור אנשים בוגרים, מחפשים את האישור הזה? האישור הרגשי הוא הלגיטימציה להרגיש הכל. זה בסדר לבכות וזה בסדר גם לעצור את הבכי אם אנחנו מרגישים שלא נוכל להכיל ולתווך את זה לאחר מכן. הרעיון הוא שהכל בסדר, אנחנו בסדר כל הזמן, גם כשאנחנו לא.
הורה שמאפשר לעצמו להביע את הרגשות שלו ולתווך אותם לילדים שלו, מלמד אותו קבלה
כמה שיפוטיות וביקורת עצמית אנו סוחבים בתוכנו, שנוכל לשחרר רק אם נאפשר לעצמנו לקבל אותנו כפי שאנחנו בכל זמן נתון, גם ואולי בעיקר כשקשה לנו. אם נאמץ את התפיסה שאנחנו אנושיים ומותר להרגיש הכל, נוכל לקבל את עצמנו ולא להרגיש לבד כשאנו חווים משהו. נוכל להרגיש את האחר, להיות אמפתיים כלפיו ונעביר לו הלאה את התחושה שזה בסדר. שהוא בסדר. הורה שמאפשר לעצמו להביע את הרגשות שלו ולתווך אותם לילדים שלו, מלמד אותו קבלה, אהבה וחמלה עצמית. בשביל ללמד את הילדים שלנו, אנחנו צריכים קודם כל ללמד את עצמנו, אם רק נאפשר לעצמנו להרגיש הכל, מבלי לשפוט את עצמנו על כך.
תלמידים בדרך לבית הספר, צילום: Yonatan Sindel/Flash90
שיום ותיווך רגשי
אני מעודדת להביע את הרגשות שלנו, אך חשוב גם לדעת לתווך לאחר מכן לילדנו את החוויה על מנת שיוכלו לעבד את הדברים. כשאנחנו חווים רגש מסוים, למשל תסכול, שמורכב לרוב מתמהיל של כמה רגשות ביחד, כמו: כעס, עייפות, חוסר סבלנות (למשל), חשוב לפרק את הרגש ולתאר לילדים מה הרגשנו בתוכנו.
נתחיל בלשיים את הרגש. לתת לו שם, לתאר את התחושה שזה עשה לנו בגוף ואיפה, אפשר להשתמש בצבעים שאותו רגש מזכיר לי. למשל: "אני מרגישה כעס מאוד גדול בראש שלי, יש לו צבע אדום, והוא מבעבע כמו הר געש שעומד להתפרץ". בתוך התיווך נשלב כמה שיותר מאפייני חוויה המבוססים על החושים שלנו, על מנת להמחיש את התחושות שלנו, למשל: שימוש בדימויים, מיקום בגוף, צבעים, צלילים, תנועות, ריחות, מרקמים, טמפרטורה, טעמים ועוד.
לא לפחד להרגיש ולבטא
רגש הוא כמו גל. מטבעו, הוא מבקש להתנפץ. אנחנו יכולים לשים "סכר", "לבנות חומה" או "שובר גלים", אבל לאורך זמן- לא נוכל לתחזק אותו. רגש שמאפשרים לו לנוע בחופשיות בתוכנו – מתפוגג באופן טבעי ואילו כל דרך למנוע או לבלום אותו, בסופו של דבר תהיה בעוכרינו. אם לא נאפשר לו להתקיים - הוא יתבטא בסופו של דבר דרך הגוף או דרך התפרצות התנהגותית בלתי נשלטת.
בכי הוא אחת מהתגובות האפשרויות לאותם הרגשות. הוא יכול להיות ביטוי של פחד, כעס, עצב, קנאה. כמו כן יכולה להיות תגובה של צעקה, בריחה, טריקת דלת, הסתגרות בחדר... יש שלל תגובות להביע רגשות, כשהמשותף לכולן - שהן נבעו מתוך מקור רגשי ועל מנת שנוכל לנהל את התגובות שלנו בדרך מיטיבה, חשוב שנלמד להכיר ברגשות שלנו ולא לבלום או להדוף אותם. ובעיקר לא לפחד להרגיש אותם.
מותר צילום: DREAM INSPIRATION,Shutterstock
תיווך מותאם גיל
לכל גיל נסביר את הדברים בדרך מותאמת לגיל, לרגישות, לשפה וליכולת הקוגניטיבית של הילד להבין ולהכיל את הדברים. כעיקרון מנחה, ככל שנרחיב לדבר על הרגשות שלנו, נייצר לילדינו בראש "הקלטות" וכאשר הם יחוו רגש מסוים, הם יוכלו לשמוע אותנו מנחים אותם ומכאן לתאר אותו בעצמם. השהייה עם הרגש, ההתבוננות בו וההבנה לתחושות שזה מייצר אצלנו- מחזקים את המודעות העצמית, וברגע שאנחנו מודעים - יש לנו יכולת גבוהה יותר לנהל את הרגשות שלנו בזמן אמת וגם להצליח להתקדם לשלב הבא- לבדוק מה יכול לעזור לי?
לסיכום, נכון שיש לנו חשש שהילדים שלנו יראו אותנו מביעים רגשות, אך לא בהכרח שנוכל להסתיר את זה לאורך זמן. כל הורה צריך להיות בהקשבה לעצמו וליכולת שלו להחזיק את הסיטואציה לאחר מכן, לתווך ולשיים את הרגשות שלו, לנהל שיח רגשי מחזק ומעצים שמעביר את המסר שלכולנו יש רגשות. הם טבעיים, אנושיים וזה בסדר להרגיש הכל. גם מי שמסתיר את הרגשות שלו- מרגיש אותם. כשאנחנו משתפים ברגשות שלנו אנחנו לא מרגישים לבד. אנחנו מרגישים שיש מישהו שיכול להיות איתנו שם, להבין אותנו ולעזור לנו להבין את עצמנו. אנחנו והילדים שלנו נדע שזה בסדר גמור. אנחנו לא מפחדים להרגיש. אנחנו שוהים שם וסומכים על עצמנו שאנחנו מספיק חזקים להיות גם בחולשה.