"אבל מה אם המפלצת מלוך-נס תגיע אלינו למושב?" נשאלתי ע"י הקטן שלי ברמת דאגה מסוימת. אחרי שהצלחתי להבין מאיפה הפחד הגיע (אחיו הגדול גיגל 'המפלצת מלוך-נס' וכשנגלו על המסך כל מיני תמונות, הם ישבו וצפו יחד, כשהגדול הגדיל לעשות ושיכנע אותו שזה סיפור אמיתי) הבנתי שבראש שלו כבר יש צורה וגודל ואיום ממשי. ביקשתי שיתאר לי איך הוא נראה בעיניו ("כמו נחש גדול, עם רגליים וראש של דרקון")
"אז מה נעשה?" שאלתי אותו, "אם המפלצת באמת תגיע לפה?" חשבנו ביחד והעלינו רעיונות לברוח, להתחבא, לזרוק עליו אבנים, "ומה אם הוא יאכל את האבנים וימשיך להתקרב?" הוא הקשה וככה המשכנו את הדיון, עד שנחה דעתו.
אז מה עושים עם הפחד הזה?
יש פחד דמיוני ויש פחד מציאותי ולמרות זאת, המוח שלנו מגיב אותו דבר. הוא מרגיש מאויים ויעורר בנו בהלה ורגשות לא נעימים. אז מה עושים?
לא לפחד מהפחד
הילדים של כולנו נמצאים כפסע מפתיחת שנת לימודים. טוב, לא באמת כולנו, אלפי ילדים מפונים עוד לא יודעים האם ואיך תיפתח השנה, וזה הזמן לפתוח איתם שיחה על ההרגשות שלהם, החששות שלהם. מהפחדים הגדולים, הכלליים- מה יקרה אם תיפתח עוד חזית מלחמה? ואם תהיה אזעקה בשעת הלימודים? והפחד שנהיה ממשי עד כאב: מה נעשה אם מחבלים ייכנסו אלינו הביתה?
מפלצת שלא מלוך נס | צילום: Michal Fattal/Flash90.
קודם כל להכיל את הפחדים שלהם
גם סוגיות שיכולות להיראות בעינינו פשוטות, כמו "אני מפחדת שאף אחת לא תרצה לשבת לידי בכיתה" או "מה אם יברח לי פיפי בגן" יכולות להיחוות עבורם כמו המפלצת מלוך-נס. בידינו, כהורים, קודם כל להכיל את הפחדים שלהם. לא לפחד להקשיב להם, לעזור להם לפרוט אותם, ברחל בתך הקטנה
"מה בדיוק מפחיד אותך אם תהיה אזעקה- שתיבהלי, הפחד שיקרה לך משהו, שתיפגעי, אולי זה שלא תדעי מה לעשות"? כשאנחנו עוזרים להם לתמלל את הפחד שלהם, ממש כפי שהוא, על כל פרטיו,
זה כבר צעד ראשון מרגיע.
בשלב הבא, נבדוק איתם האם יש פתרונות שאפשר להעלות ביחד? לפעמים זה יהיה לדבר עם היועצת, לבחור מקום שקרוב לקיר/רחוק מהקיר/קרוב לדלת, אולי לשתף חבר טוב. כל מקרה לגופו. (אם היא מפחדת לפספס, למשל, לדאוג שתמיד יהיו בגדי החלפה, וכמובן לעדכן את הגננת). לסיכום, נבדוק איתם אם יש עוד משהו שנשאר מפחיד, לנרמל את זה שלכולנו יש פחדים וזה בסדר, הפחד נמצא שם בעיקר כדי לשמור עלינו וכשהוא בפרופורציה המתאימה הוא אפילו יכול להיות חבר שלנו.