חודש ארגון לא אמור להיות שדה קרב | דעה

הוא הגיע אליי לשיחה דרך אביו. ביישן. בקושי היישיר מבט. קשיים חברתיים. עבר פעם חרם.
הוא סיפר שבכל שנה הוא מרגיש שהוא חווה את הגיהינום הזה מחדש:
חודש ארגון.
כל החברים ביחד והוא? גבר הולך לאיבוד. לא מוצא את עצמו. ניסה להשתלב ביניהם וגילה בדרך הקשה שהם והוא כמו שמן ומים. כולם בסניף ברבק שלהם, נראים כאילו הזריקו סטרואידים של רעל עם חולצות סוף מסלול והוא? בסך הכול רצה להשתלב קצת. להיות חלק. להרגיש שהוא עושה משהו משמעותי.
השנה החליט בפעם הראשונה שהוא לא ילך. נמאס לו. הרים ידיים. עזבו אותו תנועת נוער. עזבו אותו חודש ארגון. עזבו אותו חברים. לא צריך. הכי טוב בבית.
אבא שלו הסתכל עליי, מיואש: "נו, תגיד לו משהו. תשכנע אותו שילך בכל זאת. כל החברים שלו הולכים. רק שלא יעשו לו את המוות". הנער השתבלל בחוסר נחת והסתכל עליי. השפתיים שלו רעדו. העיניים אמרו הכול. הוא לחש: "הלכתי פעם אחת לחודש ארגון. הם הורגים אותי שם. די, לא יכול יותר". כאב לי עליו. אשכרה כאב לי עליו. בעוד כמה שנים יתגייס. כל המדינה תתפלל לשלומו. הלוואי שהחברים שלו יצליחו לראות אותו. שלא יחוררו לו את הנשמה. שלא יחזור מצולק.

חודש ארגון לא אמור להיות שדה קרב. תפקחו את העיניים. תראו את החברים שלכם. תיגשו אליהם. תיזמו. תחבקו. זה לא פחות חשוב מכתובת אש ושיפוץ הסניף. לפעמים, מה אתם יודעים, אפילו יותר.

ולכם ההורים: ידוע שכולנו עמוסים וטובים בים המטלות ובטרדות הרבות של היומיום ובכל זאת ולמרות הכול: זה הזמן לעצור רגע ולשאול את הילדים שלכם שאלה אחת קטנה, אבל כל כך עוצמתית וגדולה: האם ידוע להם על חניכים או חברים שלהם שלא מצליחים למצוא את עצמם? האם הם ניסו לדבר איתם או פשוט התעלמו והמשיכו הלאה? רוצים להטמיע בילדים שלכם אינטליגנציה רגשית וסולידריות חברתית?
חודש ארגון הוא זמן נהדר להתחיל בכך.