אתמול התקשר אליי הורה וביקש להתייעץ:
הילד שלו לא מצליח להירדם, קם בבוקר מפורק לאחר שחווה לילה של סיוטים ובשורה התחתונה לא מצליח להגיע לבית הספר כי הוא יותר מידי מוטרד.
מעבר להמלצה החמה שלי שהילד שלו יראה איש מקצוע שיוכל לאבחן אותו כי אולי הוא זקוק לטיפול רציני יותר, המלצתי בפניו את אחד מהדברים שתמיד עזרו לי כשהייתי במצוקה או התחלתי להסתבך במחשבות שלא קידמו אותי לשום מקום:
לגדול ולצאת מעצמי!
הוא שאל מה הכוונה והסברתי:
דווקא עכשיו אחד מהדברים שנמצאו והוכחו כמרגיעים ביותר הוא ההתעסקות בנתינה והתנדבות בהתאם לרציונל הפשוט: אדם שעסוק בלעזור לאחר, לא עסוק בדאגות ובטרדות של עצמו.
תמיד טוב ללמד את הילדים שלכם לדאוג ולהביע סולידריות חברתית ודאגה לתלמידים אחרים, חלשים יותר חברתית, שקופים. האיכפתיות והרגישות תהפוך אותם לאנשים גדולים וטובים יותר. אין שאלה. אבל בזמנים כאלו על אחת כמה וכמה:
שתפו את הילדים שלכם בחשיבות שאילת השלום לכל אדם ותלמיד. הסבירו להם מה הם צריכים לעשות במידה והם רואים חבר מודאג שנראה מוטרד ולא מעלה חיוך. זה הזמן לצאת מעצמנו! לגדול! לגלות את הפנים הטובות של הילדים שלכם.
שתפו אותם במגוון ההתנדבויות שקיימות העם המופלא שלנו. במעשי החסד הרבים. ברוח מעוררת ההשראה שנושבת בינות לחברה הישראלית, נכנסת ויוצאת מול החרכים שאך לפני כמה שבועות ייצגו את הפריכות והשבריריות של החברה שלנו.
תנו להם דווקא עכשיו לזרום עם היצירתיות שלהם ולחשוב על מיליון כיווני מחשבה שונים של כל מיני מעשי חסד שהם עושים. ילדים אלופים בזה, רק תשחררו להם....
ומה תקבלו? ילדים גדולים במובן הגדול של המילה. תלמידים שגם הרבה אחרי שהמלחמה תיגמר, ייקחו איתם את הרגלי החיים שהטמעתם בהם ויהפכו לאנשים שלמים ואציליים יותר.
ובואו נודה על האמת:
איזה הורה לא היה חותם על תכונות כאלו לילדים שלו?