"לא שמעת את הניגון של הילד שלנו אז סגרנו במקום אחר"

"נו תזדרז כבר, אף אחד לא מחכה רק לנו!" דחק בי מנהל בית הספר בעודו רץ ודוחף אותי ליריד התלמידים השנתי. השנה יש לנו ביקורת של המפקח. אנחנו חייבים להשיג כמה שיותר תלמידי אתרוג".

אחרי כמה מטרים הגענו אני ומנהל המוסד לדוכן האתרוגים, שם חיכו לנו ההורים של תלמידי האתרוג:

כולם מהודרים. מחוננים. עם טעם וריח בעלי דם כחול. בנים של רבנים ומיוחסים. "אני עוד שניה חוטף סחרחורת" אמר לי המנהל ברגע של כנות "תראה איזה מבחר. תראה איך הכיפות מונחות עליהם. והפיאות. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. איזה פוטנציאל של בוגרים לתפארת. בשביל תלמידים אתרוגים כאלו אנחנו מוכנים להשקיע הון. מהר, תעזור לי לבחור כמה מהודרים במיוחד. אל תחסוך במחיר! מגיע לנו הטובים ביותר!" אחרי שהבטחנו הרים וגבעות סגרנו אני והמנהל עם הורי האתרוגים (הבטחנו להם שהפסקנו כבר לספור את בוגרי ה-8200 שלנו) ומהר מיהרנו להורי הלולבים:

"הבטחנו להורים שלהם שעות פרטניות וחוגי סייבר"

אלו תלמידים עם הציונים הגבוהים ללא הדם הכחול כמו האתרוגים אבל עדיין נחשבים מניה בטוחה: "הם" הסביר לי המנהל "יקפיצו לנו את עקומת הציונים במתמטיקה ובמגמות הראליות. כל בית ספר צריך להתהדר בכמה 'תלמידי לולב', יאללה, בוא נסגור עם ההורים שלהם" וכך, הבטחנו להורים שלהם שעות פרטניות וחוגי סייבר מתקדמים ומיד דהרנו אל תלמידי ההדס: אלו שיש להם דם כחול וריח ופוטנציאל למרחקים, אבל הציונים שלהם עוד זקוקים להשקעה רבה. המנהל הסתכל ובחן, בדק ולבסוף שלף כמה תלמידי הדס מהמשפחות הוותיקות של ירושלים עם ייחוס ורקע מפואר והבטיח להורים שלהם ש"בחממה כמו שלנו, אין מצב שלא נגרום להם לפרוח! מילה שלי!".

עמוסים בטפסי ההצטרפות למוסד שלנו החתומים בידי הורי תלמידי האתרוג והלולב וההדס חזרנו למכונית כאשר בדרך ניגשו אל המנהל שלי שני הורים עם עיניים דומעות ואמרו לו:

"אדוני, האם תרצה את הילד שלנו, תלמיד ערבה?

אין לו טעם וריח ואנחנו גם מגיעים מבית פשוט, הוא קצת סטה מהדרך וצריך שמישהו יראה אותו, אבל אנחנו מבטיחים לך שהוא נשמה טובה. הוא רק צריך שיאמינו בו"

הייתי בטוח שהמנהל שלי יעוט על ההזדמנות מאחר שתלמידי ערבה עדיין לא היו לנו אולם הוא רק מלמל כמה מילות התנצלות ודחה את ההורים בנימוס: "תודה, תשאירו טלפון ונתקשר על בסיס מקום פנוי"

ראיתי איך שתשובתו של המנהל מפלחת את ליבם של ההורים הכאובים אבל הוא, המשיך לדהור, מאיץ בי, שמח ומרוצה בדרך למוסד שלנו:

"למה לא לקחת את תלמידי הערבה?" שאלתי בתמיהה: "אנחנו חייבים ערבות!"

"שטויות" ביטל אותי המנהל, "תלמידי ערבות יש לך בכל מקום. זו השקעה שאינה נגמרת. כל הזמן מים ומים...הם לא מביאים לבית ספר כלום חוץ מכאב ראש. נסתדר כבר עם איזה תלמיד ערבה לכשנגיע".

בדרך למכונית נתקלנו במפקח. הוא חייך לעברנו ומיד פנה למנהל:

"נו, אני רואה שחזרתם מיריד התלמידים. אתה יודע מה, אם אנחנו כבר פה, בוא ונחסוך את הביקורת, תראה לי את הערבות שהשגת...".

הסתכלתי על המנהל שלי שהחוויר. הוא ניסה לצאת מהמצב והתפתל:

"תלמידי ערבות עדיין אין לי אבל יש לי תלמידי אתרוגים נהדרים, הדסים ולולבים, רוצה לראות?"

אבל המפקח המשיך להתעקש: "האתרוגים הלולבים וההדסים יסתדרו גם בלעדיך...אבל הערבות הם זקוקות להשקייה שלך. בשביל זה מלכתחילה נשלחת לעסוק בחינוך, לא ככה?"

המנהל שלי התחיל להזיע מרוב לחץ. "חכה רגע" אמר בייאוש ובלחץ למפקח: "חכה, יש לי כאן מספר של תלמיד ערבה. אני כבר מתקשר להורים שלו" ומיד החל לחייג.

"עד שאני חוזר מהיריד, אני רוצה לראות בסל שלך גם כמה תלמידי ערבה" פסק המפקח. "אחרת כל מסע הקניות שלך לא שווה כלום!"

"רק שאתה לא שמעת את הניגון של הילד שלנו"

מן הקו השני ענו הוריו של תלמיד הערבה.

"יש לו מקום אצלינו!" הכריז המנהל שלי בחגיגיות: "הבן שלכם מוזמן למוסד שלנו. הוא בדיוק מה שחסר לנו".

"דע לך" ענה לו האב: "שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם. רק שאתה לא שמעת את הניגון של הילד שלנו. מצטער. סגרנו במקום אחר".

המנהל שלי סיים את השיחה. הוא נראה אבוד כשבדיוק נשמע קולו של המפקח:

"נו, הצלחת כבר להשיג תלמיד ערבה? תהיה לנו עבודה חינוכית השנה?"