"מוסיף והולך" - למידה מהצלחות
הייתה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין אופן הדלקת הנרות וההלכה נקבעה כבית הלל, "מוסיף והולך". פעולת ההדלקה מתקדמת מהפרט אל הכלל ובסוף מתקבל אור שלם. אנו רואים את הנר הראשון דולק ומוסיפים לו. בעולם האימון יש נושא שנקרא "למידה מהצלחות", התקדמות שנובעת מתחושת מסוגלות ומוטיבציה שכרוכה בהצלחה הראשונית. כך הנקודה הפנימית מוארת ומייצרת מודעות לשם ההוספה. תלמידים שמרגישים שלא הולך להם מגיעים לתחושה של מבוי סתום. הדרך לרכוש ביטחון נובעת מהתחושה שאם הצלחתי בקטן, יש סיכוי ואפשר גם להצליח בגדול. הדרך להצלחה קשורה להתבוננות בעין טובה על המציאות – אם קיבלת 80 במבחן, המשמעות היא 80% הצלחה. ילדים מתמקדים בתוצאה היחסית ולא באחוזי ההצלחה. אם יתייחסו לציון 80 כמעיד על ידיעת רוב החומר, הדרך לקבלת ציון 100 תהיה קלה יותר.
"ויעמידו את השערים השבורים" - כוחה של סביבה ראויה
"אחרי כן באו בני חשמונאי לבית המקדש ויעמידו את השערים השבורים ויבנו את הפרצות ויטהרו את העזרה", מתוך מגילת אנטיוכוס. בית המקדש הוא לא סתם מקום עבודה של הכהנים. בית המקדש היה המקום שנועד לחנך את הלבבות של עם ישראל. המקום שגילם את האפשרות להיטהר מהחטאים גם על ידי הקרבת קורבנות.
החברה הישראלית מתמודדת עם תופעות אלימות. אירועים כאלה מותירים חורבן והרס בכל מקום בהם הם מתרחשים. עלינו להעמיד את השער השבור. במקום שבו הוונדליזם התרחש, נשקם ונתקן את החורבן וההרס. נתקן את הספסל השכונתי שנשבר, את הקיר שרוסס בכתובות. התיקון המהיר יש בכוחו ליצר סדר יום "נורמלי". כשראינו מקומות של הרס וחורבן אנו רואים את בני נוער המכיניסטים ושאר אזרחים טובים מגיעים לשפץ לשקם ולתקן. הקהילה לוקחת אחריות על מה שקורה בשטחה כך בונים חוסן. התיקון הפיזי משפיע על התיקון הרוחני.
"נס גדול היה שם"
בגיל 16 מקבלים בני הנוער את תעודת הזהות. כמה היה מוכן יהודה המכבי לשלם בעבור תעודה כזאת. נזכרתי גם בסרטיפיקט, הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי אשר חולקה על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, נדמה כי הקיום שלנו בארץ הפך למובן מאליו. "להיות אזרח" היא תכנית חברתית חינוכית שמלווה את קבלת תעודת הזהות ומזמנת דיון במשמעות האזרחות הישראלית, בחובות ובזכויות הנובעים ממנה. על כל מוסדות החינוך בארץ לאמץ תכנית זו ולקיים שיח ערכי מעמיק בנושא. הנס הגדול היה פה ועודנו פה. לא שכחנו את הגלים הגבוהים על גבם הגיעו לכאן אוניות המעפילים, את החלוצים בוני הארץ שהפכו שממה לגן פורח, את תושבי המעברות שחלמו והתפללו על ציון ונשלחו לנגב ולצפון וכך קבעו נקודות התיישבות שכיום הפכו לערים משגשגות. כל אלו ועוד רבים מחייבים את הדור הזה, דווקא בחג החנוכה, לעצור לרגע, להתפעל ולהודות על נס בתוך נס.
אלא לראותם בלבד- המלצה לקשב
"הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד", (מתוך ברכת הנרות). כולנו מודעים להשפעת הטלפון החכם על חיינו. מחקרים רבים מראים את השינוי שחל במוח בעקבות השימושי הממושך בהם. אנחנו עדים לתופעות של חרדה חברתית וירידה ביכולת הקשב. כמויות המידע שמגיעות למערכת החושית שלנו בו זמנית עצומות. קשה מאוד לסנן – חשוב ולא חשוב.
בחנוכה הזה, בעת הדלקת הנרות, ננסה לייצר התבוננות פשוטה. לא דרך המצלמה. לראות ישירות את הלהבה, לתת לאורות המרצדים של מסך הטלפון שכל כך נוכחים בחיינו לנוח. ולו לזמן מועט. לתת מנוח לתודעה בחג המודעות. חז"ל קבעו שמצוות ההדלקה היא "נר איש וביתו" הבית המחנך, המשפיע והמעצב. נבין את כוח השותפות בין הבית לבית הספר לתנועת הנוער המעגל השלם.
נאחל חג אורים שמח לכל בית ישראל בארץ ומעבר לים. הרש"ר הירש כתב :"החנוכה בישראל התחילה עם הדלקת נר הבית מנר ההיכל, והיא תגיע לשיאה כאשר נר הבית ידליק את הנר האמיתי, את נר התמיד שבבית המקדש".
את הנר ראשון הדלקתי בבית הלוחם בתל אביב עם חבריי מארגון נכי צה"ל כחלק מאירועי יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. ההתמודדות מידי יום והגבורה של המשפחה התומכת ומתנת החיים "ונודה על ניסים שבכל יום" - בימים ההם בזמן הזה.
הכותבת היא ממונה ארצית חינוך חברתי קהילתי חמ"ד ומינהל ח"ן