אנחנו עוברים בשולחן השבת על דפי הקשר: לא לשכוח חולצה לבנה ליום ראשון, בוחן באנגלית ביום שני, חמש שאלות חזרה בנביא. ואז, הקטנה נעמדת, מוציאה את הציורים שלה ומושיטה לי את הדף. אני מנסה להקריא אותו ולא מצליחה, נחנקת מההתרגשות. שוב יש לי ילדה בגן.
חמש וחצי שנים יש בינה לבין זו שמעליה. חמש וחצי שנים של ציפייה. חמש וחצי שנים של אכזבות, של סגולות שונות ומשונות, של זריקות, של טיפולים, של נסיעות לא נגמרות מהבית שלנו בשומרון לבית החולים רק בשביל לעשות בדיקת דם פשוטה או מעקב אולטרסאונד.
התחתנתי בגיל 22. בחלומות שלי עוד מהאולפנה דמיינתי שבעלי יהיה רב ויהיו לנו הרבה ילדים. ליעקב אבינו היו שניים עשר לא? את זה שהם נולדו מארבע נשים שונות אף אחד כבר לא זוכר. בהתחלה הכל עבד לפי התוכנית. כשהייתי בת 24 בעלי היה רב ונולדו לנו בן ובת. אבל אז משהו השתבש. אף אחד מהרופאים שהיינו אצלו לא ידע להגיד מה הבעיה, אז הדביקו לנו את התווית 'בלתי מוסברים' ושלחו אותנו אל הבור המפחיד שנקרא 'הפריות מבחנה'.
את הקול הזה של עקרות משנית קשה להשמיע. מי אני שאדבר על טיפולים מול זו שיש לה חלל עצום ברחם ובבית? חלל שלא מתמלא ברעש של ילדים כשהיא מקבלת שוב 'שלילי'.
אבל הכאב הזה קיים. אצל לא מעט נשים שדמיינו את החיים שלהן אחרת. והן מסתובבות בינינו עם עיניים אדומות. לא מסוגלות להשתתף בשיחה על טיטולים ולידות. כי זה רחוק מהן. והן רוצות שוב להיות שם, להתמכר לריח של התינוק שמזמן לא הריחו, להסתובב גם עם עגלת תינוק במכולת השכונתית ולהעמיס עליה מטרנה וביצים. לא מסוגלות להבין איך הגוף שלהן התקלקל להן פתאום באמצע החיים.
בגיל הזה שהן אמורות להמשיך וללדת כמו השכנה שהייתה חמשושית שלהן באולפנא ויש לה כבר שבעה. והן מגיעות לעבודה בשמונה בבוקר ואף אחד לא יכול לדמיין שהן כבר ביקרו הבוקר בבית החולים. שלוש פעמים בשבוע הן קמות כמו לביאות לפני השמש בשביל לשכנע את ההוא שיושב שם למעלה, שהחליט שלא.
והן אורזות במחסן את הבימבות, העגלות וכיסא האוכל ומתפללות שיזכו להוציא אותם יום אחד. כי איך יכול להיות שאלוקים סגר להם את הבסטה עוד לפני גיל שלושים.