שוב את כועסת, שוב את מותשת, אוכלת את הלב שהם מול המסכים, שהם אוכלים שטויות, שהם הולכים מכות, שצרחת עליהם את נשמתך, שהכל עלייך, שאתם סגורים בבית כי בחוץ חם תנור, וכמה אפשר לצאת ויש לך גם עבודה שאם את לא הולכת אליה היא מגיעה אלייך לנייד ולמייל.
את נקרעת בין הקצוות: בין העבודה לילדים, בין החופש והגבולות, רוצה שייהנו ולהימנע מכעסים, שיאכלו בריא וגם לבלות איתם זמן איכות אבל... זה לא מצליח, הכל נחרב לך!
אילוסטרציהצילום: shutterstock
"רציתי לקחת אתכם לים אבל בגלל שאתם מתנהגים לא יפה אני מבטלת". "רציתי לקנות לך את הנעליים המגניבות שביקשת אבל לא קיפלת כביסה ולא סידרת את הארון אז זה יצטרך לחכות". "לא.. את לא הקשבת לי כשביקשתי ממך לשבת שעה עם אחותך אז עכשיו כשאת רוצה לקפוץ למאפיה זה לא מתאים לי". "כמה פעמים ביקשתי ממך לשבת על החוברת עבודה?".
וכשהיא כבר מבשלת ומשאירה הכל על הכיור ומטריפה לך את כל הסכו"ם הבשרי ואת דעתך, נוזפת בה ואחר כך בעצמך שאת לא מסוגלת לפרגן ולהחמיא על הארוחה שהכינה לעצמה ולאחים שלה. מתי תגיעי לאיזון? ולמה זה חייב להיות כל כך מתסכל?
ניסית כבר טבלאות ומבצעים עם פרסים, אפילו סנקציות ואיומים ועונשים וכשאת שומעת את עצמך מהצד את לא מבינה מאיפה המכשפה הקטנונית הזאת שתמיד הבטחת לעצמך לא להיות, יצאה והרימה ראשה המכוער
ומה התשובה של בעלך? תשחררי, תרפי. זהו, את עולה בלהבות! אפילו נשימות שלמדת לפני הלידה לא עוזרות.
אז בואי, פה צריך טיפול שורש לתבניות מחשבה שמנהלות אותך ללא רחמים והופכות אותך למכשפה הקטנונית שפותחת ועדת חקירה על כל מחדל לכאורה שקרה בבית בבקרה בלתי פוסקת מול עצמך או מול אהובייך.
תבנית מחשבה אחת שהורסת לאימהות את הבריאות היא "הכל עליי". במילים אחרות אם אני לא אעשה אז לא יהיה. אם אני לא אכין להם אוכל בריא אז יאכלו קורנפלקס עם חלב כל היום, אם אני לא אשב איתם על החוברות אז יהיו במסך כל היום, אם אני לא אקח ואחזיר ואכבס ואנקה ואלביש ואקנה ואסדר ואמיין אז פשוט לא יהיה. האם זו האמת? האם זה כך בוודאות מוחלטת 100% מהזמן? איך את יכולה לנהל את העשייה שלך אחרת?
אילוסטרציהצילום: shutterstock
התשובה לכך טמונה, בין היתר, באמונה כי יש שלושה שותפים לאדם: אביו, אימו והקב"ה. דבר ראשון, את משתפת בעשיה שלך גם את אביו של הילדים שלך וגם את הקב"ה. לשתף, הכוונה היא לתת להם מקום - מקום להתערב, מקום לתת יד והשגחה וחינוך.
נכון שלפעמים ואולי אפילו הרבה פעמים זה יהיה שונה משלך וכאן יש לך כר נרחב להביע את הרצונות שלך מול שניהם ולדייק אותם בתהליך של שותפות ושיח. דעי לך, כי במודלים עסקיים, היכולת של מנהל נמדדת הרבה פעמים בתפקוד של החברה אותה הוא מנהל, בהיעדרו. ככל שהחברה מצליחה להתנהל בהיעדרו באפקטיביות, כך היכולת הניהולית שלו משקפת לכידות, נאמנות, אוטומציות וסמכות. לכי על זה!
תבנית מחשבה נוספת היא: "אסור לי לטעות" שדרך אגב היא חברה טובה של "אסור לי לאכזב" ו"אסור שיכעסו עליי". תבניות מחשבה אלו מייצרות רגשות שליליים ומועקה. אין כל רווחה נפשית בהלך רוח שכזה. ללא תבניות מחשבה אלו תהיי חופשיה לנהל את ביתך בשמחה, בביטחון וביעילות. תארי לך אלו הזדמנויות פעולה ואיזו תחושת הקלה נפתחות בפנייך כאשר תרגישי ותחשבי שמותר לך לטעות ומן הסתם עוד תטעי וגם לילדייך ובעלך מותר לטעות.
תארי לך איזו התרוממות רוח לחוש - לא רק שמותר לי לטעות, אלא שאני מצפה בשמחה לפעם הבאה שאטעה. בפעם הבאה שאטעה, ארגיש מבורכת על כך שאפשרתי לעצמי לפעול ללא חשש או דאגה או חרדה. עד כדי כך, אני סומכת על כוחות החיים שבי, על המציאות המיטיבה ועל החוסן הנפשי שלי ושל ילדיי.
אילוסטרציהצילום: shutterstock
ולבסוף, תבנית המחשבה המלחיצה ביותר, הרדיפה הבלתי פוסקת אחר הישגים מתישה ומכלה את כוחות האימהות. את כל היום רודפת אחרי הזנב של עצמך: לא הספקתי לשבת ללמוד איתם, לא הספקתי לקחת אותם לשיננית, לא הספקתי את המטלות בעבודה, להכין אוכל לצהרים, להפעיל מכונות.
נדמה שככל שהטכנולוגיה מתקדמת, ערימת הציפיות ורשימת המטלות הולכת ומתארכת. היהדות מלמדת אותנו כי השבת היא מקור הברכה. המנוחה היא מעין עולם הבא ועל הפסוק "יגיע כפייך כי תאכל" הרבי מלובביץ' מברך אותנו שרק הידיים יעבדו והראש יישאר נקי מדאגות. כמו שאי אפשר לצפות משריר בגוף שיעבוד ללא הרף ופעולתו בהכרח תיפגע ללא מנוחה, כך גם הנפש זקוקה למנוחה והרפיה וטעינה על מנת לפעול את פועלה ולהותיר את חותמה במציאות.
אז איך אפשר לשרוד את סיר הלחץ הזה ולשמור על שפיות נפשית עד שחוזרים לשיגרה?
אם את מזהה בעצמך את תבניות המחשבה האלו חודש אלול הוא בדיוק הזמן לחשבון נפש ולבקש מעצמך סליחה.
סליחה נשמה יקרה שלי, שכלאתי אותך במחשבות שרק העיקו עלייך, הגבילו אותך והעמיסו עלייך דאגות מיותרות.
הרפיה ושחרור הם תוצאה ולא מעשה. הם יגיעו עם העבודה התודעתית הנכונה של שחרור מתבניות מחשבה מגבילות. לא עלייך המלאכה לגמור, את לא לבד יקירה! מותר לך לטעות ולשמש מודל לילדייך של חוסן ורווחה נפשיים והספק הוא לא תלוי זמן ומאמץ בלתי פוסק אלא המינון הנכון בין פעולה למנוחה. מעין עולם הבא!
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, מנהלת מרכז טל לטיפול בילדים וקהילת הפייסבוק "לאהוב את האימא שאת"